פרק 3

דיידרה אוניל, בת 37, רופאה, מוכרת בשם אדה

אם גבר שאיננו מכירות מתקשר אלינו היום, משוחח מעט, אינו רומז דבר, אינו אומר שום דבר מיוחד, ובכל זאת מעניק לנו תשומת לב לה אנו זוכות לעתים רחוקות בלבד, אנו מסוגלות להיכנס למיטה עוד באותו ערב כשאנו מאוהבות למדי. כאלה אנחנו, ואין בכך כל רע – טבען של הנשים הוא להיפתח לאהבה בקלות רבה.

האהבה הזו היא שפתחה אותי לקראת המפגש עם האם, כשהייתי בת תשעעשרה. ×–×” ×”×™×” גם גילה של אתנה כשנכנסה בפעם הראשונה לטרנס באמצעות ריקוד. אבל ×–×” ×”×™×” הדבר היחיד המשותף בינינו – הגיל בו באנו בשערי העניין.

בכל דבר אחר היינו שונות באורח עמוק ומוחלט, בעיקר באופן שבו התמודדנו עם בני אדם אחרים. כמורה שלה נתתי תמיד את המיטב שבי, כך שהיא תוכל לארגן את החיפוש הפנימי שלה. כחברה שלה – אף ×›×™ לא ×”×™×” לי כל ביטחון שהרגש ×”×–×” הדדי – ביקשתי להתריע בפניה על כך שהעולם אינו מוכן עדיין לתמורות שרצתה לגרום בו. אני זוכרת שאיבדתי לילות אחדים של שינה עד שקיבלתי את ההחלטה לאפשר לה לנהוג בחירות מוחלטת, כשהיא הולכת אך ורק בעקבות מה שלבה ציווה עליה.

הבעיה הגדולה ביותר שלה היתה, שבעודה ×—×™×” בסך הכל במאה העשרים ואחת, היתה אתנה אשת המאה העשרים ושתיים, ואפשרה לכולם לראות זאת. האם היא שילמה מחיר? ללא ספק. אבל היא היתה משלמת מחיר הרבה יותר גבוה אילו החניקה את אופייה התוסס והמוחצן. אילו עשתה כן היא היתה מרירה, מתוסכלת, מוטרדת ללא הרף ממה יגידו האחרים“, אומרת תמיד: “תני לי לפתור קודם את העניינים האלה, ואחר כך אקדיש את עצמי לחלום שלי“, ומתלוננת על כך שהתנאים האידיאליים אינם מגיעים לעולם“.

הכול מחפשים מורה מושלם. העניין הוא בכך שהמורים הם יצורי אנוש, גם אם מה שהם מלמדים עשוי להיות אלוהי – וזה דבר שלאנשים קשה לקבל. לא לבלבל בין המורה לשיעור, בין הפולחן לאקסטזה, בין מוסר הסמל לסמל עצמו. המסורת קשורה למפגש עם כוחות החיים, ולא עם האנשים שמעבירים את אותם כוחות. אלא שאנו חלשים: אנו מבקשים שהאם תשלח לנו מורי דרך, והיא שולחת לנו רק את הסימנים לדרך שעלינו ללכת בה.

אוי למי שמבקשים רועים רוחניים במקום לשאוף לחירות! המפגש עם האנרגיה העליונה נמצא בהישג ידו של כל אדם, אבל הוא רחוק מהישג ידם של מי שמעבירים את האחריות שלהם לאחרים. זמננו בעולם הזה קדוש, ועלינו לחגוג ולקדש כל רגע ורגע.

חשיבות הדבר הזה נשכחה לחלוטין: אפילו החגים הדתיים הפכו להזדמנויות ללכת לים, לפארקים, לאתרי סקי. אין עוד פולחנים וטקסים. כבר לא מצליחים להפוך את הפעולות הרגילות לביטויים מקודשים. אנחנו מבשלים ומתלוננים על בזבוז הזמן, כשיכולנו להפוך אהבה לאוכל. אנחנו עובדים וחושבים שזו קללה משמים, כשהיה עלינו להשתמש ביכולות שלנו כדי להפיק מכך הנאה, כדי להפיץ את האנרגיה של האם.

אתנה העלתה על פני השטח את העולם העשיר ביותר שכולנו נושאים בנפשנו, בלי לשים לב שבני האדם אינם מוכנים לקבל את כוחותיו של אותו עולם.

אנו, הנשים, כשאנו מחפשות משמעות לחיינו, או את דרך הידיעה, אנחנו תמיד מזדהות עם אחד מתוך ארבעה ארכטיפים קלאסיים.

הבתולה (ואינני מדברת כאן על מיניות) היא זו שהחיפוש שלה מתממש באמצעות העצמאות המוחלטת, וכל מה שהיא לומדת הוא פרי של יכולתה לעמוד לבדה מול האתגרים.

הקדושה המעונה מוצאת דרך להכיר את עצמה באמצעות הכאב, ההתמסרות, הסבל.

הקדושה מוצאת את הסיבה האמיתית לחייה באהבה ללא גבולות, ביכולת לתת בלי לבקש דבר בתמורה.

ולבסוף, המכשפה יוצאת בחיפוש אחר ההנאה השלמה וחסרת הגבולות – ובכך מצדיקה את קיומה.

אתנה היתה כל הארבע בעת ובעונה אחת, בעוד שבדרך כלל עלינו לבחור רק אחת מתוך המסורות הנשיות הללו.

מובן שאנו יכולים להצדיק את התנהגותה בכך שנטען שכל מי שנכנס למצב של טרנס או של אקסטזה מאבד קשר עם המציאות. זה לא נכון: העולם הפיזי והעולם הרוחני הם היינוהך. אנו יכולים להבחין באלוהי בכל גרגיר של אבק, והדבר אינו מונע מאיתנו להרחיק אותו באמצעות ספוג רטוב. בכזה מקרה האלוהי אינו נעלם אלא הופך למשטח הנקי.

אתנה היתה צריכה לשמור על עצמה יותר. כשאני חושבת על חייה ומותה של תלמידתי, אני חושבת שמוטב שאשנה מעט את דרך הפעולה שלי.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :02.25.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמול שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו