פרק 8

לוקאס יסן-פטרסן, בעל לשעבר

כשוִיוֹרֶל נולד, בדיוק מלאו לי עשרים-ושתיים. כבר לא הייתי אותו סטודנט שהתחתן עם חברתו לשעבר לספסל הלימודים בפקולטה, אלא גבר שרובצת עליו אחריות לפרנסת משפחתו, הנושא משקל כבד ביותר על כתפי. הורי, כמובן, לאחר שאפילו לא באו לחתונה, התנו כל סיוע כלכלי בפרידה ובמשמורת על הילד (ליתר דיוק, אבי אמר זאת, שכן אמי נהגה לטלפן תוך בכי, לומר לי שאני מטורף, אולם שהיא היתה רוצה להחזיק את נכדה בין זרועותיה). קיוויתי שככל שהם יבינו את אהבתי לאתנה ואת החלטתי להמשיך להיות איתה, תחלוף התנגדותם.

אבל ×–×” לא קרה. וכעת ×”×™×” עלי לפרנס את אשתי ואת בני. עזבתי את הלימודים בפקולטה להנדסה. קיבלתי שיחת טלפון מאבי עם איומים ופיתויים: הוא אמר שאם אמשיך כך הוא ינשל אותי מהירושה, אבל שאם אשוב לאוניברסיטה הוא ישקול לסייע לי “באורח זמני,” כך לפי דבריו. סירבתי. הרומנטיקה של הנעורים דורשת שתהיינה לנו עמדות קיצוניות. אמרתי שאני יכול לפתור את הבעיות שלי בעצמי.

עד ליום היוולדו של ויורל עזרה לי אתנה להיטיב להבין את עצמי. הדבר לא קרה באמצעות יחסי המין שלנו – שעלי להודות שהיו מאופקים מאוד – אלא באמצעות המוזיקה.

המוזיקה עתיקה כמו המין האנושי, כך הסבירו לי מאוחר יותר. אבותינו, שנדדו ממערה למערה, לא יכלו לשאת איתם דברים רבים, אבל הארכיאולוגיה המודרנית מראה שמעבר למעט שנדרש להם כדי לאכול ×”×™×” תמיד במטענם כלי מוזיקה, בדרך כלל תוף. המוזיקה אינה רק דבר מקור לנחמה או להסחת הדעת, אלא מעבר לכך – היא אידיאולוגיה. אפשר להכיר אדם לפי סוג המוזיקה שהוא מאזין לה.

כשראיתי את אתנה רוקדת כשהיתה בהיריון, כששמעתי אותה מנגנת בכינור שלה כדי שהתינוק יוכל להירגע ולהבין שאוהבים אותו, התחלתי לתת לדרך בה ראתה את העולם להדביק גם את ×—×™×™. הדבר הראשון שעשינו כשויורל ×”×’×™×¢ הביתה, ×”×™×” לתת לו לשמוע אדג’יו של אלביניוני. כשהתווכחנו, כוחה של המוזיקה ×”×™×” הדבר שעזר לנו להתמודד עם הבעיות שלנו – גם אם לא עלה בידי לראות קשר הגיוני בין שני הדברים, מעבר לכך שחשבתי על ההיפים.

אבל לא ×”×™×” די בכל הרומנטיקה הזו כדי להרוויח כסף. היות שלא ניגנתי בשום כלי, ולא יכולתי אפילו להציע את עצמי כדי להסיח את דעתם של יושבי בר, השגתי בסופו של דבר רק עבודה כמתלמד במשרד ארכיטקטים, ועסקתי בחישובי סטרוקטורה. שילמו לי מעט מאוד לשעה, כך שיצאתי מן הבית מוקדם וחזרתי מאוחר. כמעט לא יכולתי לראות את בני – שישן בשעות שחזרתי הביתה – וכמעט לא יכולתי לשוחח או לעשות אהבה עם אשתי, שהיתה מותשת. בכל לילה שאלתי את עצמי: מתי נשפר את מצבנו הכלכלי? מתי × ×–×›×” לקיום המכובד שמגיע לנו? אף ×›×™ הסכמתי עם אתנה כשדיברה על כך שהתעודה מהאוניברסיטה ברוב המקרים חסרת תועלת, הרי שבהנדסה (וגם במשפטים וברפואה, למשל) נדרשות ידיעות טכניות שבלעדיהן נסכן את ×—×™×™ הזולת. ואני נאלצתי לקטוע את רכישת המקצוע שבחרתי בו, חלום חשוב מאוד עבורי.

כך החלו המריבות. אתנה התלוננה שאני מעניק לילד תשומת לב מועטה, אמרה שהוא זקוק לאב, שאילו ×”×™×” מדובר רק בהבאת ילד לעולם היתה יכולה לעשות זאת לבד, בלי לגרום לי לבעיות רבות כל כך. יותר מפעם טרקתי את דלת הבית ויצאתי ללכת ברגל, צועק עליה שהיא אינה מבינה אותי, שגם אני איני מבין כיצד הסכמתי ל”שיגעון” ×”×–×” להביא ילד לעולם בגיל עשרים, לפני שהצלחנו להשיג לעצמנו תנאים כלכליים מינימליים. אט אט חדלנו לעשות אהבה, בין אם מתוך עייפות, בין אם כיוון שתמיד אחד מאיתנו כעס על השני.

התחלתי לשקוע בדיכאון. חשבתי שהאישה שאני אוהב תמרנה אותי והשתמשה בי. אתנה הבחינה במצב הרוח שלי, שהלך ונעשה מוזר, ובמקום לעזור לי החליטה להשקיע את האנרגיה שלה רק בויורל ובמוזיקה. העבודה התחילה להיות המפלט שלי. מדי פעם שוחחתי עם הורי, ותמיד שמעתי את הסיפור ×”×–×” לפיו: “היא ילדה ילד כדי לתפוס אותך.”

בנוסף לכך, היא הלכה ונעשתה דתית יותר. עד מהרה דרשה שנטביל את הילד, ובשם שהחליטה עליו בעצמה – ויורל, שם ממקור רומני. אני חושב שפרט למהגרים אחדים, איש באנגליה אינו נקרא ויורל. אבל אני חשבתי שזו החלטה יצירתית, ואף הבנתי את המעשה שלה בקשר המשונה עם עבר שלא חוותה – הימים בבית היתומים בסיביו.

ניסיתי להסתגל לכול, אבל הרגשתי שאני מאבד את אתנה בגלל הילד. המריבות שלנו נעשו תכופות, והיא החלה לאיים שתעזוב את הבית, ×›×™ חשבה שויורל סופג “אנרגיות שליליות” מהוויכוחים בינינו. באחד הלילות, לאחר איום נוסף, מי שיצא מהבית הייתי אני, במחשבה שאשוב לאחר שאירגע מעט. התחלתי ללכת בלונדון ללא מטרה, תוך שאני מקלל את החיים שבחרתי בהם, את הילד שקיבלתי, את האישה שנראה שכבר אינה מעוניינת כלל בנוכחותי לידה. נכנסתי לבר הראשון שעברתי לידו, סמוך לתחנה של הרכבת התחתית, ושתיתי ארבע כוסיות ויסקי. כשהבר נסגר באחת-עשרה בלילה הלכתי לחנות, מאלה שנותרות פתוחות עד לפנות בוקר, קניתי עוד ויסקי, התיישבתי על ספסל בכיכר והמשכתי לשתות. קבוצה של צעירים התקרבה אלי וחבריה ביקשו ממני להתחלק איתם בבקבוק. סירבתי וספגתי מכות. עד מהרה הופיעה המשטרה וכולנו נלקחנו לתחנה.

שוחררתי לאחר שמסרתי עדות. מובן שלא הגשתי תלונה נגד איש. אמרתי שהיה זה ויכוח סרק, אחרת הייתי מבלה חודשים אחדים מחיי בהופעות בבתי משפט כקורבן תקיפה. כשכבר הייתי מוכן לצאת, השכרות שלי הייתי כזו שנפלתי על שולחן של מפקח בתחנה. האיש כעס, אבל במקום לעצור אותי על פגיעה ברשות הוא פשוט דחף אותי החוצה.

ושם היה אחד התוקפים, שהודה לי על כך שלא הגשתי תלונה. הוא אמר לי שאני מלוכלך כולי בבוץ ובדם, והציע לי להשיג בגדים חדשים לפני שאשוב לביתי. במקום להמשיך בדרכי ביקשתי ממנו טובה: שיקשיב לי, כי היה לי צורך אדיר לדבר.

במשך שעה תמימה הוא הקשיב לתלונותיי. האמת שלא דיברתי איתו אלא עם עצמי – בחור שכל החיים עוד לפניו, שיכול ×”×™×” להיות בעל קריירה מבריקה, עם משפחה שהיו לה די קשרים כדי לגרום לכך שדלתות רבות ייפתחו בפיו, אבל שכעת דומה הוא לאחד הקבצנים מרובע המפסטד (הערת עורך: שכונה בלונדון): שיכור, ×¢×™×™×£, מדוכא, ללא כסף. והכול בגלל אשתו, שאפילו לא שמה לב.

בסוף הסיפור כבר הבנתי טוב יותר את המצב בו נמצאתי: חיים שאני בחרתי בהם, מתוך אמונה שהאהבה תמיד יכולה להציל הכול. אולם אין זה כך. לפעמים האהבה גוררת אותנו לתהום, וגרוע מכך: בדרך כלל אנו גוררים איתנו את יקירינו. במקרה זה עמדתי להרוס לא רק את קיומי שלי, אלא גם את אתנה ואת ויורל.

באותו רגע אמרתי לעצמי פעם נוספת, שאני גבר ולא אותו נער שנולד בעריסה של זהב, ושהתמודדתי בכבוד עם כל האתגרים שהוצבו בפני. הלכתי הביתה. אתנה כבר ישנה עם התינוק בין זרועותיה. התקלחתי, יצאתי שוב כדי להשליך את הבגדים בפח אשפה ברחוב, ונשכבתי במיטה פיכח לחלוטין.

למחרת אמרתי שאני רוצה להתגרש. היא שאלה אותי מדוע.

“×›×™ אני אוהב אותך. אני אוהב את ויורל. וכל מה שעשיתי ×”×™×” להאשים את שניכם בכך שזנחתי את חלומי להיות מהנדס. אילו חיכינו מעט היו הדברים שונים, אבל את חשבת רק על התוכניות שלך ושכחת לכלול אותי בהן.”

אתנה לא הגיבה, כאילו המתינה לכך, או כאילו היא זו שגרמה לדברים מבלי דעת.

לבי שתת דם, ×›×™ ציפיתי שתבקש ממני להישאר. אבל היא נראתה רגועה, מקבלת את הדין, טרודה רק בניסיון למנוע מן התינוק לשמוע את שיחתנו. באותו רגע ×”×™×” לי הביטחון הגמור שהיא מעולם לא אהבה אותי, שהייתי בסך הכול כלי למימוש החלום המטורף ×”×–×” – ללדת ילד בגיל תשע-עשרה.

אמרתי שהיא יכולה להישאר בבית ולקבל את הרהיטים, אבל היא סירבה. אמרה שתלך לבית אמה לזמן-מה, שתחפש עבודה ותשכור לעצמה דירה. היא שאלה אותי האם אוכל לעזור במזונות לויורל. הסכמתי בו במקום.

קמתי, נתתי לה נשיקה אחרונה, ארוכה, ושוב עמדתי על כך שהיא תישאר בדירה, והיא שוב אמרה שתלך לבית אמה ברגע שתאסוף את חפציה. השתכנתי במלון זול וחיכיתי בכל לילה שהיא תתקשר אלי ותבקש ממני לשוב, שתבקש שנתחיל חיים חדשים – הייתי אפילו מוכן להמשיך בחיים הקודמים, אם ×™×”×™×” בכך צורך, היות שהמרחק גרם לי לאבחנה שאין בכל העולם אף אדם ושום דבר חשוב כמו אשתי ובני.

שבוע לאחר מכן קיבלתי סוף סוף שיחה ממנה. אבל כל מה שהיא אמרה לי היה שלקחה את חפציה, ושאינה מתכוונת לחזור. שבועיים לאחר מכן נודע לי שהיא שכרה מרתף קטן בבָּסֶט רוֹד, שם היה עליה לעלות בכל יום שלושה גרמי מדרגות עם הילד על הידיים. חלפו חודשיים, ואז חתמנו על הניירות.

משפחתי האמיתית עזבה ללא שוב. והמשפחה שנולדתי בה קיבלה אותי בזרועות פתוחות.

מיד לאחר הפרידה, והסבל הנורא שבא בעקבותיה, שאלתי את עצמי האם זו לא היתה החלטה שגויה, חסרת טעם, כזו שמתאימה לאנשים שקראו בנעוריהם סיפורי אהבה רבים ורצו לשחזר בכל מחיר את המיתוס של רומיאו ויוליה. כשהכאב שכך – התרופה היחידה לכך היא חלוף הזמן – הבנתי שהחיים אפשרו לי למצוא את האישה היחידה שאוכל לאהוב כל ×—×™×™. כל שנייה שעברה עלי לידה היתה כדאית, ושלמרות כל מה שקרה הייתי חוזר על כל צעד מצעדי.

אולם הזמן, מעבר לכך שריפא את הפצעים, הראה לי דבר משונה: אפשר לאהוב יותר מאדם אחד בימים שלנו בעולם הזה. התחתנתי פעם נוספת, אני מאושר לצד אשתי החדשה ואינני יכול לתאר לעצמי חיים בלעדיה. אולם זה אינו מכריח אותי לדחות את כל מה שחייתי, כל עוד אני נזהר שלא להשוות בין שתי החוויות. אי-אפשר למדוד אהבה כפי שאנו מודדים רחוב או גובה של בניין.

דבר חשוב מאוד נותר מיחסי עם אתנה: בן, חלומה הגדול, שהיא גילתה לי לפני שהחלטנו להתחתן. יש לי בן נוסף מאשתי השניה, וכעת אני מוכן היטב לכול העליות והמורדות של האבהות, בניגוד למצבי לפני שתים-עשרה שנה.

באחת הפעמים, כשהלכתי לקחת את ויורל כדי שיבלה אתי את סוף השבוע, החלטתי לגעת בנושא: שאלתי אותה מדוע נראתה רגועה כל כך כשנודע לה שאני רוצה להיפרד.

“×›×™ כל ×—×™×™ למדתי לסבול בשקט,” ענתה.

ורק אז חיבקה אותי, ובכתה את כל הדמעות שרצתה להזיל ביום ההוא.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :07.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו