Paulo Coelho

Stories & Reflections

פרק 9

Author: Paulo Coelho

האב גיאנקרלו פונטנה

ראיתי אותה כשנכנסה למיסה של יום ראשון, נושאת כתמיד את התינוק בזרועותיה. ידעתי על הקשיים שהיא עוברת, אבל עד לאותו שבוע זה לא היה יותר מאיהבנה רגילה בין בני זוג, שקיוויתי שתיפתר במוקדם או במאוחר, שכן שניהם היו אנשים שהקרינו סביבם טוב.

שנה חלפה בלי שהיא תבוא בבוקר לנגן בכינור שלה ולהלל את הבתולה. היא הקדישה את עצמה לטיפול בויורל, שהיה לי הכבוד להטביל אותו, אף כי אינני זוכר שום קדוש בשם הזה. אבל היא המשיכה לבוא למיסה בכל יום ראשון, ותמיד נהגנו לשוחח בסוף, לאחר שכולם עזבו את המקום. היא אמרה שאני החבר היחיד שלה. יחד נטלנו חלק בפולחנים אלוהיים, אבל כעת היה לה צורך להתחלק איתי בקשיים של העולם הזה.

היא אהבה את לוקאס יותר מכל גבר שפגשה בחייה. הוא היה אבי הילד שלה, האדם שבחרה לחלוק איתו את חייה, מישהו שוויתר על הכול והיה לו די אומץ כדי להקים משפחה. כשהחלו המשברים היא ניסתה לגרום לו להבין שזה יחלוף, שהיא צריכה להקדיש את עצמה לבנה, אבל שאין לה ולו שמץ של כוונה להפוך אותו לילד מפונק. היא אמרה לו שעד מהרה תיתן לילד להתמודד בכוחות עצמו עם אתגרי החיים, והחל מאותו רגע תשוב להיות הרעיה והאישה שהכיר בפגישותיהם הראשונות. אולי אפילו בעוצמה רבה יותר, שכן כעת היטיבה להכיר את החובות והאחריות הכרוכות בבחירה שעשתה. ואף על פי כן הרגיש לוקאס דחוי. היא ניסתה באורח נואש לחלק את עצמה לשתיים, אבל תמיד נאלצה לבחור. ובשלב הזה, וללא צל של ספק, היא בחרה בויורל.

מתוך הידיעות הדלות שלי בפסיכולוגיה אמרתי שאין זו הפעם הראשונה שאני שומע סיפור כזה, ושהגברים מרגישים בדרך כלל דחויים במצב כזה, אבל שלאחר מכן זה חולף. כבר ראיתי בעיות מהסוג הזה כששוחחתי עם אנשי הקהילה שלי. באחת השיחות הללו הכירה אתנה בכך שאולי היא היתה מעט נמהרת, ושהרומנטיקה שבאפשרות להיות אם צעירה לא אפשרה לה לראות את האתגרים האמיתיים המופיעים לאחר הולדתו של ילד. אבל כעת היה מאוחר מדי מכדי להתחרט.

היא שאלה האם אוכל לשוחח עם לוקאס – שמעולם לא הופיע בכנסייה, בין אם כיוון שלא האמין באלוהים, ובין שהעדיף לבלות את ימי ראשון בבית. הבעתי נכונות לעשות זאת כל עוד הוא יבוא מרצונו החופשי. וכשאתנה היתה מוכנה לבקש ממנו את הטובה הזאת, אירע המשבר הגדול ובעלה עזב את הבית.

יעצתי לה להתאזר בסבלנות, אבל היא היתה פגועה באורח עמוק. היא כבר ננטשה פעם אחת, בילדותה, ואת כל השנאה שהיא חשה כלפי אמה הביולוגית העבירה באורח אוטומטי ללוקאס, אף כי מאוחר יותר, לפי מה שנודע לי, הם שבו להיות חברים טובים. מבחינתה של אתנה, קריעתם של קשרי משפחה היתה אולי החטא הנורא ביותר שאדם יכול לחטוא בו.

היא המשיכה לבוא לכנסייה בימי ראשון, אבל היתה ממהרת לשוב לביתה היות והילד בכה הרבה במהלך הטקס והפריע למאמינים האחרים להתרכז. באחד מאותם רגעים נדירים בהם התאפשר לנו לשוחח, היא אמרה שהיא עובדת בבנק, ששכרה דירה, ושלא אדאג. “האב” (היא הפסיקה לומר את שמו של בעלה) עמד בהתחייבויות הכלכליות שלו.

עד שהגיע אותו יום ראשון גורלי.

ידעתי מה התרחש במהלך השבוע – אחד מאנשי הקהילה סיפר לי על כך. במשך לילות אחדים ביקשתי מאיזה מלאך להעניק לי השראה, ויסביר לי האם עלי לעמוד במחויבות שלי לכנסייה או במחויבות שלי לבני האדם. היות שהמלאך לא הופיע, יצרתי קשר עם איש הכנסייה שמעלי, והוא אמר שהכנסייה הצליחה לשרוד כיוון שתמיד היתה נוקשה בדוגמות שלה – ושאילו היתה מתחילה לקבל חריגות, הרי שהיינו אבודים עוד בימי הביניים. ידעתי בדיוק מה עומד להתרחש. חשבתי להתקשר לאתנה, אבל היא לא מסרה לי את מספר הטלפון החדש שלה.

באותו בוקר רעדו ידי בשעה שהרמתי את לחם הקודש וקידשתי אותו. אמרתי את המילים שהמסורת בת אלפיים השנה מסרה לי, והשתמשתי בכוח שהועבר מדור לדור על ידי השליחים. אבל מחשבותיי פנו מיד לאותה בחורה שבנה היה תלוי לה על צווארה, מין גרסה של הבתולה מריה, נס האמהות והאהבה שהתבטאו בנטישה ובדידות, שזה עתה הצטרפה לתור כפי שעשתה תמיד, ושאט אט הלכה והתקרבה אלי כדי לקבל את לחם הקודש.

אני חושב שחלק גדול מקהילת המתפללים שנכחו שם ידעו מה מתרחש. הכול הביטו בי, ממתינים לתגובתי. ראיתי את עצמי מוקף צדיקים וחוטאים, פרושים ואנשי סנהדרין, שליחי הכנסייה ותלמידים, אנשים בעלי כוונה טובה לצד אחרים, בעלי כוונה רעה.

אתנה עצרה מולי וחזרה על המחווה הרגילה: היא עצמה את עיניה ופתחה את פיה כדי לקבל את גופו של ישו.

וגופו של ישו נותר בידי.

היא פקחה את עיניה בלי להבין בדיוק מה מתרחש.

נדבר מאוחר יותר,” לחשתי.

אבל היא לא זזה.

יש מאחורייך אנשים אחרים, נדבר אחר כך.”

מה קורה?” שאלה אתנה, וכל מי שעמדו קרוב יכלו לשמוע את השאלה.

נדבר מאוחר יותר.”

מדוע אינך נותן לי את לחם הקודש? האם אינך רואה שאתה משפיל אותי בפני כולם? האם לא די בכל מה שעברתי?”

אתנה, הכנסייה אוסרת על אנשים גרושים לקבל את הסקרמנט. את חתמת על הניירות השבוע. נדבר מאוחר יותר,” שבתי והתעקשתי.

היות שהיא לא זזה ממקומה, הוריתי למי שהיה מאחוריה לעבור מהצד. המשכתי לתת את לחם הקודש, עד שאחרון המאמינים קיבל אותו. ואז, לפני שפניתי אל המזבח, שמעתי את אותו קול.

זה כבר לא היה קולה של הבחורה ששרה כדי לסגוד לבתולה, שדיברה על התוכניות שלה, שהתרגשה כשסיפרה מה למדה על חיי הקדושים, שכמעט בכתה כל אימת שחלקה את הקשיים בחיי הנישואין שלה. זה היה קול של חיה פצועה, מושפלת, שלבה מלא שנאה.

אם כך, ארור ×™×”×™×” המקום ×”×–×”!” אמר הקול. “ארורים יהיו אלו ששמעו איפעם את דבריו של ישו, ושהפכו את המסר שלו למבנה של אבן. הרי ישו אומר הביאו אלי את הסובלים ואקל עליהם‘. והנה אני סובלת, פצועה, ולא נותנים לי לבוא אליו. היום למדתי שהכנסייה הפכה את המילים האלה למילים אחרות: הביאו אלי את אלו הנוהגים על פי חוקינו והותירו את הסובלים בחוץ!”

שמעתי את אחת הנשים בשורה הראשונה אומרת לה לשתוק. אבל אני רציתי לשמוע, ×”×™×” לי צורך לשמוע. פניתי ונותרתי עומד מולה בראש מושפל – ×–×” ×”×™×” הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

אני נשבעת שלעולם לא אניח עוד את ×›×£ רגלי בכנסייה. שוב נוטשת אותי משפחה. וכעת אין אלו קשיים כלכליים או חוסר בגרות של אנשים שמתחתנים מוקדם. ארורים יהיו כל אלו שסוגרים דלת בפניהם של אם ובנה! אתם בדיוק כמו אלו שלא פתחו את דלתם בפני המשפחה הקדושה, בדיוק כמו אלו שדחו את ישו כשנזקק לחבר יותר מכל!”

ואז היא פנתה לאחור ויצאה בבכי, עם הילד בזרועותיה. סיימתי את הטקס ונתתי את הברכה הסופית. לאחר מכן הלכתי מיד ללשכת הכומר – באותו יום לא היו עתידות להתקיים שיחות עם המאמינים ולא שום שיחות סרק. באותו יום ראשון עמדתי מול דילמה פילוסופית: בחרתי לכבד את המוסד ולא את המילים שהמוסד מושתת עליהן.

אני כבר זקן, אלוהים יכול לקחת אותי בכל רגע. נותרתי נאמן לדתי, ואני חושב שלמרות כל הטעויות שלה, היא באמת מתאמצת לתקן את עצמה, בכנות. ×–×” ייקח עוד עשרות שנים, אולי מאות שנים, אבל יום אחד כל מה שיילקח בחשבון הוא האהבה, דבריו של ישו: “הביאו אלי את הסובלים ואקל עליהם“. הקדשתי את כל ×—×™×™ לכמורה ואינני מתחרט על החלטתי ולו לרגע. אבל ברגעים כמו ×–×” שקרה באותו יום ראשון, אף ×›×™ אין בי ספק ביחס לאמונה, עלה בי ספק ביחס לבני האדם.

כעת אני יודע מה קרה עם אתנה, ואני שואל את עצמי האם הכול התחיל שם, או שהדברים כבר היו בנפשה? אני חושב על כל אלו כמו אתנה ולוקאס שישנם בעולם, אלו שמתגרשים ולכן אינם יכולים לקבל את הסקרמנט, וכל שנותר להם הוא להביט בישו הסובל, הצלוב, ולשמוע את דבריו – שאינם תואמים תמיד את חוקי הוותיקן. במקרים אחדים האנשים הללו מתרחקים, אבל רובם ממשיכים לבוא למיסה בימי ראשון, כיוון שהם רגילים לכך, אף ×›×™ הם מודעים לכך שנס הטרנסמוטציה של הלחם והיין לבשרו ולדמו של המשיח נמנע מהם.

אני חושב שכשאתנה יצאה מהכנסייה היא היתה יכולה לפגוש את ישו. ואז, אם כך היה, היא בוודאי השליכה את עצמה בין זרועותיו, בוכייה, מבולבלת, מבקשת ממנו שיסביר לה מדוע מאלצים אותה להישאר בחוץ רק בגלל נייר שחתמה עליו, דבר שאין לו שמץ של חשיבות במישור הרוחני, ושעניין רק את אנשי הרישום ואת רשויות מס ההכנסה.

אז אולי היה ישו מביט באתנה ומשיב לה:

ראי, בתי, ראי, הרי גם אני בחוץ. מזה זמן רב אין הם מרשים לי להיכנס לשם.”

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :09.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

Subscribe to Blog

Join 16.9K other subscribers

Stories & Reflections

Social

Paulo Coelho Foundation

Gifts, keepsakes and other souvenirs

Souvenirs