Archives for March 2007

פינת הקוראים של המכשפה מפורטובלו

פינת הקוראים מיועדת לתגובותיהם של הקוראים שקראו את הספר. כל הביקורות טובות כרעות תפורסמנה כאן, רק הפוגעות תיפסלנה. ניתן לכתוב תגובות רק לאחר קריאת הספר. הנכם מוזמנים להקליק על העמודה הימנית כדי לקרוא פרקים ראשונים ולאחר מכן להגיב.

בברכה,
פאולה בראקונוט

פרק 10

פאבל פודביילסקי, בן 57, בעליה של דירה

לאתנה ולי ×”×™×” דבר אחד משותף: שנינו היינו פליטי מלחמה. הגענו לאנגליה כשהיינו עדיין ילדים, אף ×›×™ בריחתי מפולין התרחשה לפני יותר מחמישים שנה. שנינו ידענו שאף ×›×™ יש תמיד שינוי מקום פיזי, המסורות נותרות בגלות – הקהילות שבות להתכנס, השפה והדת ממשיכות לחיות, האנשים נוטים להגן ×–×” על ×–×” בסביבה שתמיד תהיה להם זרה.

כפי שנותרות המסורות, הרצון לשוב גובר והולך. יש לו צורך להמשיך לחיות בלבנו. תקווה שאנו אוהבים להונות את עצמנו באמצעותה, אבל שמעולם לא תופעל הלכה למעשה. אני לעולם לא אשוב לחיות בצסטוכובה, והיא ומשפחה לעולם לא ישובו לביירות.

הסולידריות הזו ×”×™×” שגרמה לי להשכיר לה את הקומה השלישית בביתי בבאסט רוד, שאם לא כן הייתי מעדיף דיירים בלי ילדים. כבר עשיתי את הטעות הזאת קודם לכן וידעתי שקורים שני דברים: אני הייתי מתלונן על הרעש שהם עושים ביום, והם היו מתלוננים על הרעש שאני עושה בלילה. לשני הדברים שורשים ביסודות של קדושה – הבכי והמוזיקה – אבל היות ששני הדברים שייכים לשני עולמות שונים בתכלית, ×”×™×” קשה שהאחד יסבול את רעהו.

הזהרתי אותה, אבל היא לא נרתעה ואמרה שאני יכול להיות רגוע ביחס לבנה כי הוא מבלה את כל היום בבית סבתו. והדירה היתה לה נוחה כיוון שהיתה קרובה למקום העבודה שלה, סניף בנק שפעל בסביבה.

למרות אזהרותיי, למרות שבהתחלה החזיקה מעמד בכוח, שמונה ימים לאחר מכן צלצל הפעמון בביתי. זו היתה היא עם הילד בזרועותיה:

הבן שלי לא מצליח לישון. אולי אתה יכול להנמיך את המוזיקה, רק היום?”

כל מי שהיו בסלון הביטו לעברה.

מה ×–×”?”

הילד שהיה בזרועותיה הפסיק מיד לבכות, כאילו הופתע כמו אמו למראה קבוצת האנשים שהפסיקה לרקוד בפתאומיות.

לחצתי על הכפתור שהפסיק את הטייפ מפעולתו, החוויתי בידי, מורה לה להיכנס, ולאחר מכן שבתי להפעיל את מערכת הקול כדי לא להפריע לטקס. אתנה התיישבה באחת מפינות החדר, עוטפת את הילד בזרועותיה, מבחינה שהוא ישן בקלות למרות הרעש מן התוף ומכלי המתכת. היא צפתה בכל הטקס, יצאה יחד עם המוזמנים האחרים – וכפי שתיארתי לי – למחרת בבוקר צלצלה בדלת ביתי לפני שיצאה לעבודה.

אתה לא צריך להסביר לי את מה שראיתי: אנשים רוקדים בעיניים עצומות, ואני יודעת מה המשמעות, ×›×™ אני עושה אותו הדבר לעתים קרובות. אלו רגעי השלווה היחידים בחיי. לפני שהייתי לאם, הייתי הולכת למועדונים עם בעלי או עם חברים. גם שם ראיתי על רחבת הריקודים אנשים רוקדים בעיניים עצומות. אחדים עושים זאת רק כדי להרשים אחרים, אבל יש כאלו שכמו מונעים על ידי כוח גדול יותר, בעל עוצמה רבה יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי הריקוד הוא עבורי דרך להתחבר לדבר חזק יותר, גדול יותר ממני. אבל הייתי רוצה לדעת איזו מוזיקה זו.”

ומה את עושה ביום ראשון הקרוב?”

שום דבר מיוחד. אני מתכוונת לטייל עם ויורל בריגנטס פארק, לנשום קצת אוויר צח. עוד ×™×”×™×” לי הרבה זמן לסדר היום שלי. בשלב ×”×–×” בחיי בחרתי ללכת לפי סדר היום של בני.”

אם כך, אבוא איתך.”

ביומיים שלפני הטיול שלנו באה אתנה לטקס. הילד נרדם בתוך דקות אחדות, והיא רק התבוננה בתנועה סביבה בלי לומר דבר. אף כי נותרה על הספה בלי לזוז, הייתי בטוח שנשמתה רוקדת.

ביום ראשון אחר הצהריים, בשעה שטיילנו בפארק, ביקשתי ממני לשים לב לכול מה שהיא רואה ושומעת: לעלים שהתעופפו ברוח, לגלים באגם, לציפורים השרות, לכלבים הנובחים, לצעקות הילדים שרצים זה לצד זה, כאילו הם נשמעים לאיזה היגיון מוזר שהמבוגרים אינם מסוגלים להבינו.

הכול זז. והכול זז בקצב. וכל דבר שזז בקצב יוצר צליל. זה קורה ברגע זה כאן וגם בכל מקום בעולם. אבותינו הבחינו בכך כשביקשו לחמוק מן הקור במערות שלהם: הדברים זזו והשמיעו רעש.

בני האדם הראשונים אולי הביטו בכך בבהלה, ומיד לאחר מכן בחרדת קודש: הם הבינו שזו דרכה של ישות עליונה לתקשר איתם. הם החלו לחקות את הרעשים ואת התנועות סביבם, בתקווה שגם הם מצדם יצליחו לתקשר עם הישות הזאת. וזו לידת הריקוד והמוזיקה. לפני ימים אחדים אמרת לי שכשאת רוקדת את מצליחה לתקשר עם משהו חזק ממך.”

כשאני רוקדת אני אישה חופשייה. או מוטב לומר, אני נשמה חופשית, שיכולה לנסוע ביקום, לראות את הווה, לנחש את העתיד, להפוך לאנרגיה טהורה. וזה גורם לי להנאה אדירה, לשמחה שהיא תמיד הרבה מעבר לדברים שכבר חוויתי, ושיהיה עלי לחוות במשך קיומי.

בתקופה מסוימת בחיי הייתי נחושה להפוך לקדושה – להלל את אלוהים באמצעות המוזיקה ותנועות גופי. אבל הדרך הזו נסגרה בפני באורח סופי.”

איזו דרך נסגרה?”

היא סידרה את הילד בעגלה. ראיתי שאינה רוצה להשיב על השאלה, והתעקשתי: כשהפיות נסגרים הרי זה כיוון שמשהו חשוב עומד להיאמר.

בלי להסגיר כל רגש, כאילו עליה לסבול תמיד בשתיקה את מה שהחיים כופים עליה, סיפרה על מה שהתרחש בכנסייה, כשהכומר – שהיה אולי חברה היחיד – סירב לתת לה את לחם הקודש. היא גם סיפרה על הקללה שקיללה באותו רגע, ועל כך שעזבה את הכנסייה הקתולית לבלי שוב.

קדוש הוא מי שמעניק כבוד לחייו,” הסברתי, “די אם נבין שכולנו כאן בגלל איזו סיבה, ודי אם נתחייב אליה. כך נוכל לצחוק על סבלותינו הגדולים והקטנים, לפסוע ללא פחד, מודעים לכך שלכול צעד יש משמעות. אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מודרכים על ידי האור שבוקע מן הקודקוד.”

מהו הקודקוד? במתמטיקה ×–×” הכינוי שניתן לנקודה העליונה במשולש שווה השוקיים.”

גם בחיים מדובר בנקודה הגבוהה ביותר, המטרה של כל אלה המשוטטים בעולם, ושגם ברגעים הקשים ביותר שלהם אינם מפסיקים לראות אור הבוקע מלבם. ×–×” מה שאנו מבקשים לעשות בקבוצה שלנו. הקודקוד מצוי בכל אחד מאיתנו, ואנו יכולים להגיע אליו אם אנו מקבלים אותו ומכירים באורו.”

הסברתי שהריקוד שהיא ראתה בימים שלפני כן, ריקוד של אנשים בכל הגילים (באותו זמן היינו קבוצה של עשרה אנשים, בגילאים שבין תשעעשרה עד ששיםוחמש), ×–×›×” להיקרא בפי החיפוש אחר הקודקוד“. אתנה שאלה היכן גיליתי אותו.

סיפרתי לה שמיד לאחר תום מלחמת העולם השניה הצליחה חלק ממשפחתי להימלט מן המשטר הקומוניסטי שהחל לקום בפולין, והחליטה לעבור לאנגליה. הם שמעו שכדאי להם לקחת איתם חפצי אמנות וספרים עתיקים, ששווים הרבה בחלק הזה של העולם.

ואכן, ציורים ופסלים נמכרו מיד, אבל הספרים נותרו בפינה, מעלים אבק. היות שאמי רצה להכריח אותי לקרוא ולדבר פולנית, הספרים הללו שימשו כדי ללמד אותי. יום בהיר אחד, בתוך מהדורה מן המאה התשעעשרה של טקסט של תומס מלתוס, גיליתי שני דפים בכתב ידו של סבי שנספה במחנה ריכוז. התחלתי לקרוא במחשבה שמדובר בדברים הנוגעים לירושה, או במכתבי אהבה לאיזו מאהבת סודית, היות שלפי סיפור שהסתובב אמרו שפעם התאהב במישהי ברוסיה.

למעשה, היה הסיפור קשור במידה מסוימת למציאות. מדובר היה בסיפור על מסעו לסיביר במהלך המהפכה הקומוניסטית. שם, בכפר הנידח דיידוב, הוא התאהב בשחקנית. לפי סבי היתה השחקנית חברה במין כיתה סודית, שחשבה שסוג מסוים של ריקוד הוא התרופה לכול הרעות, היות שהוא מאפשר מגע עם האור של הקודקוד (הערת עורך: לא היתה כל אפשרות לאתר את הכפר על המפה. ייתכן ששמו שונה או שהוא נמחק בימי הטיהורים והעברת האוכלוסין על ידי סטלין).

הם חששו שהמסורת הזו תיעלם. התושבים עמדו להיות מועברים למקום אחר והאזור נועד לשמש לניסויים גרעיניים. הן השחקנית והן חבריה ביקשו מסבי לכתוב את כל מה שהם למדו וגילו. הוא מילא את מבוקשם, אבל כנראה שלא העניק חשיבות רבה לעניין ושכח את ההערות שרשם בתוך ספר שהיה איתו. עד שיום אחד באתי אני וגיליתי את הדפים.

אתנה קטעה אותי:

אבל הרי איאפשר לכתוב על ריקוד. צריך לרקוד אותו.”

בדיוק. בסופו של דבר מה שסבי רשם הוא רק זאת: צריך לרקוד עד לאפיסת כוחות, כאילו היינו מטפסי הרים המטפסים על המורד ×”×–×”, על ההר הקדוש ×”×–×”. לרקוד עד שבגלל הנשימה המואצת יוכל גופנו לקבל חמצן ברמות שאינו מורגל להן, וכך בסופו של דבר נאבד את זהותנו, את הקשר שלנו לזמן ולחלל. לרקוד רק לקולם של כלי הקשה, לחזור על התהליך בכל יום, להבין שברגע מסוים העיניים נעצמות באורח טבעי, ואנו מתחילים להבחין באור שבוקע מתוכנו. אור המשיב לשאלותינו, שמפתח את כוחותינו הסמויים.”

ואתה כבר פיתחת איזה כוח?”

במקום להשיב הצעתי לה להצטרף לקבוצה שלנו, היות שנראה שהילד מרגיש טוב אפילו כשקול הצלחות וכלי ההקשה חזק מאוד. למחרת, בשעה הרגילה למפגש שלנו, היא היתה שם. הצגתי אותה בפני החברים, ורק הסברתי שמדובר בשכנה מלמעלה. איש לא אמר דבר על חייו ואיש לא שאל אותה מה היא עושה. כשהגיעה השעה הקבועה הפעלתי את המערכת והתחלנו לרקוד.

היא החלה לעשות צעדים עם הילד בזרועותיה, אבל עד מהרה הוא נרדם ואתנה הניחה אותו על הספה. לפני שעצמתי את עיני ונכנסתי לטרנס, ראיתי שהיא הבינה בדיוק את דרכו של הקודקוד.

בכל יום – פרט לימי ראשון – היא התייצבה עם הילד. היינו מחליפים לא יותר ממילות ברכה אחדות. אני הייתי משמיע את המוזיקה שחבר השיג בערבות הרוסיות, וכולנו היינו מתחילים לרקוד עד לאפיסת כוחות. בסוף החודש היא ביקשה ממני עותק של סרט ההקלטה.

הייתי רוצה לעשות את ×–×” בבוקר, לפני שאני משאירה את ויורל בבית של אימא כדי ללכת לעבודה.”

התנגדתי:

ראשית, אני חושב שקבוצה שמחוברת באותה האנרגיה יוצרת בסופו של דבר מין הילה ומאפשרת את הטרנס מעולם אחר. מעבר לכך, לעשות את ×–×” לפני העבודה משמעו להכין לעצמך את הפיטורין, הרי את תהיי עייפה כל היום.”

אתנה חשבה על כך מעט, ועד מהרה הגיבה:

אתה צודק כשאתה מדבר על האנרגיה הקולקטיבית. אני רואה שבקבוצה יש ארבעה זוגות ואישה. כולם, אבל כולם, מצאו אהבה. לכן הם יכולים לחלוק איתי את הוויברציה החיובית.

אבל אני לבד. או מוטב לומר, אני עם הילד שלי, אבל אהבתו עדיין אינה יכולה להתבטא באופן שנוכל להבינה. לכן אני מעדיפה את הבדידות שלי: אילו ניסיתי להימלט ממנה כעת, לעולם לא הייתי מוצאת עוד בןזוג. אם אקבל אותה במקום ללחום בה, אולי הדברים ישתנו. ראיתי שהבדידות חזקה יותר כשאנו מנסים להיאבק בה, אבל נחלשת כשאנו פשוט מתעלמים ממנה.”

באת לקבוצה שלנו בחיפוש אחר אהבה?”

אני חושבת שזו היתה יכולה להיות סיבה טובה, אבל לא. באתי בחיפוש אחר משמעות ×—×™×™, שהסיבה היחידה להם היא בני, ולכן אני חוששת שבסופו של דבר אהרוס את ויורל, בין אם בהגנה מופרזת עליו, בין אם ×›×™ אשליך עליו את החלומות שלא הצלחתי לממש. באחד הימים האחרונים, בשעה שרקדתי הרגשתי שנרפאתי. אילו ×”×™×” מדובר בעניין פיזי, אני יודעת שהיינו יכולים לקרוא לכך נס. אבל ×–×” ×”×™×” דבר רוחני, שהטריד אותי, ושלפתע התרחק ממני.”

ידעתי על מה היא מדברת.

איש לא לימד אותי לרקוד לצלילי המוזיקה הזאת,” המשיכה אתנה, “אבל אני מרגישה שאני יודעת מה אני עושה.”

אין צורך ללמוד. תזכרי את הטיול שלנו בפארק ואת מה שראינו: הטבע היוצר את הקצב ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע.”

איש לא לימד אותי לאהוב. אבל כבר אהבתי את אלוהים, אהבתי את בעלי, אני אוהבת את בני ואת משפחתי. ויחד עם זאת, משהו חסר. גם אם אני מתעייפת כשאני רוקדת, כשאני מסיימת דומה שאני במצב של חסד אלוהי, באקסטזה עמוקה. אני רוצה שהאקסטזה הזו תתקיים במשך היום, ותעזור לי למצוא את מה שחסר לי: אהבה של גבר.

כשאני רוקדת, אני יכולה תמיד לראות את לבו של הגבר ×”×–×”, אף ×›×™ אינני מצליחה לראות את פניו. אני מרגישה שהוא קרוב, ולשם כך עלי להיות ערנית. עלי לרקוד בבוקר, כך שאוכל לבלות את יתר היום בשימת לב לכול מה שקורה סביבי.”

את יודעת מה משמעות המילה אקסטזה‘? היא באה מיוונית ומשמעותה: לצאת מתוך עצמך. לבלות את כל היום מחוץ לעצמך הוא לבקש יותר מדי מן הגוף ומן הנפש.”

אנסה.”

ראיתי שהוויכוח אינו עוזר והעתקתי את המוזיקה. מאז, התעוררתי בכל יום עם אותו צליל בקומה למעלה, יכולתי לשמוע את צעדיה ושאלתי את עצמי כיצד היא מסוגלת להתמודד עם העבודה שלה בבנק לאחר כמעט שעה של טרנס. באחת מאותן פגישות אקראי במסדרונות הזמנתי אותה לבוא לשתות קפה. אתנה סיפרה לי שהכינה עותקים נוספים של ההקלטה, ושכעת אנשים רבים בעבודה שלה מחפשים אחר הקודקוד.

האם עשיתי משהו אסור? האם ×–×” עניין סודי?”

ברור שלא. ההפך הגמור, היא עוזרת לי לשמר את המסורת שכמעט אבדה. ברישומי סבי אמרה אחת הנשים, שנזיר שביקר באזור אמר שכול אבותינו וכל הדורות העתידיים מצויים בתוכנו. כשאנו משחררים את עצמנו, אנו משחררים גם את המין האנושי.

אם כך, הגברים והנשים באותו יישוב קטן בסיביר בוודאי נוכחים ומאושרים. עמלם נולד מחדש בעולם ×”×–×”, תודות לסבך. אבל רציתי לדעת: מדוע החלטת לרקוד לאחר שקראת את הטקסט? אילו היית קורא משהו בתחום הספורט, האם הייתי מחליט להיות שחקן כדורגל, למשל?”

איש לא העלה בפני את השאלה שלה.

×›×™ באותם ימים הייתי חולה. ×”×™×” לי סוג נדיר של דלקת פרקים והרופאים אמרו שעלי להתכונן להיות בכיסא גלגלים בגיל שלושים וחמש. ראיתי שנותר לי זמן מועט והחלטתי להקדיש את עצמי לכול מה שאוכל לעשות לאחר מכן. סבי כתב, באותם דפים מעטים, שתושבי דיידוב האמינו בכוחות הריפוי של הטרנס.”

כפי הנראה הם צדקו.”

לא השבתי, אבל לא הייתי כל כך בטוח בכך. ייתכן שהרופאים טעו בשעתו. אולי העובדה שהייתי מהגר, יחד עם משפחתי, ולא יכולתי להרשות לעצמי לחלות, פעלה בעוצמה כזו בתתמודע שלי שבגופי נגרמה תגובה טבעית. או שזה היה נס, מה שהיה סותר באורח מוחלט את מה שדתי הקתולית מטיפה לו: ריקודים אינם מרפא.

אני זוכר שבגיל ההתבגרות שלי, היות שלא היתה לי מוזיקה שתיראה בעיני מתאימה, נהגתי להניח על ראשי כיסוי שחור ולדמיין שהמציאות סביבי חדלה להתקיים: רוחי נסעה לדיידוב, אל אותם גברים ונשים, עם סבי והשחקנית אהובתו. בדממת החדר ביקשתי מהם שילמדו אותי לרקוד, להצליח ללכת מעבר לגבולות שלי, ×›×™ בתוך זמן קצר אהיה משותק לכול ימי ×—×™×™. ככל שגופי × ×¢ יותר, כך התבטא יותר האור שבלבי, ולמדתי יותר – אולי מעצמי, אולי מרוחות הרפאים של העבר. דמיינתי אפילו לאיזו מוזיקה הם נהגו להקשיב בפולחנים שלהם, וכשחברי ביקר בסיביר, שנים רבות לאחר מכן, ביקשתי ממנו שיביא לי משם תקליטים. להפתעתי הגדולה, אחד מהם ×”×™×” דומה מאוד למה שחשבתי שהוא הריקוד של דיידוב.

מוטב היה לא לומר דבר לאתנה. היא היתה אדם שהושפע בקלות, והמזג שלה היה בלתי יציב.

אולי את פועלת נכון,” אמרתי, ולא הוספתי דבר.

שוחחנו פעם נוספת, מעט לפני נסיעתה למזרח התיכון. היא נראתה מאושרת, כאילו מצאה את כל מה שביקשה: כאילו מצאה אהבה.

האנשים אצלי בעבודה יצרו קבוצה, והם קוראים לעצמם עולי הרגל של הקודקוד‘. הכול תודות לסבך.”

תודה לך על כך שהרגשת צורך לחלוק זאת עם אחרים. אני יודע שאת עומדת לעזוב ואני רוצה להודות לך על שנתת ממד נוסף למה שאני עשיתי במשך שנים, בניסיון להפיץ את האור ×”×–×” למעטים שמעוניינים בכך, אבל תמיד מתוך ביישנות, שכן חשבתי תמיד שבני האדם יחשבו שכל הסיפור ×”×–×” מגוחך לגמרי.”

אתה יודע מה גיליתי? שאף ×›×™ האקסטזה היא היכולת לצאת מתוך עצמך, הריקוד הוא דרך לעלות לחלל. גיליתי ממדים חדשים, ובתוך כך את האפשרות להמשיך להישאר בקשר עם הגוף. עם הריקוד מצליחים העולם הרוחני והעולם הממשי להתקיים ×–×” לצד ×–×” ללא סתירות. אני חושבת שהרקדנים הקלאסיים עומדים על קצות אצבעותיהם כיוון שהם נוגעים באדמה ובאותה עת גם מגיעים אל השמים.”

למיטב זיכרוני היו אלו המילים האחרונות שלה. בכל ריקוד שאנו מתמסרים לו בשמחה, מאבד המוח את יכולת השליטה שלו והלב נוטל את מושכות הגוף. רק אז מופיע הקודקוד.

בתנאי שאנו מאמינים, כמובן.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :10.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

Pátá kapitola

Samira R. Khalil, 57 let, v domácnosti, Athénina matka

NeÅ™í­kejte jí­ Athéna, prosí­m vás. Její­ pravé jméno je Sherine. Sherine Khalil, milovaná, vytoužená dcera, kterou bychom byli s manželem rádi zplodili sami!

Život vÅ¡ak mÄ›l jiné plány – je-li osud pÅ™í­liÅ¡ Å¡tÄ›drí½, vždycky existuje propast, kam se mohou zÅ™í­tit vÅ¡echny sny.

Žili jsme v Bejrútu v dobÄ›, kdy byl vÅ¡eobecnÄ› považován za nejkrásnÄ›jÅ¡í­ mÄ›sto Blí­zkého ví½chodu. Manžel byl úspěšní½ podnikatel, brali jsme se z lásky, každí½ rok jsme jezdili do Evropy, mÄ›li jsme pÅ™átele, zvali nás na vÅ¡echny ví½znamné společenské události, a jednoho dne jsem dokonce pÅ™ijala ve svém domÄ› prezidenta Spojení½ch států, jen si to pÅ™edstavte! Byly to tÅ™i nezapomenutelné dny: v průbÄ›hu první­ch dvou americká tajná služba prohledala každičkí½ kout naÅ¡eho domu (ovÅ¡em ve čtvrti byli už ví­c než mÄ›sí­c, obsadili strategické pozice, najali si byty, pÅ™estrojovali se za žebráky nebo zamilované dvojice). A pak jeden den – lépe Å™ečeno dvÄ› hodiny – slavnosti. Nikdy nezapomenu na závist v očí­ch pÅ™átel a na naÅ¡i radost z toho, že se můžeme dát vyfotografovat s nejmocnÄ›jÅ¡í­m mužem planety.

MÄ›li jsme vÅ¡echno, až na to, co jsme si pÅ™áli nejví­c: dí­tÄ›. NemÄ›li jsme tedy nic.

VyzkouÅ¡eli jsme vÅ¡echny způsoby, zavázali jsme se sliby, Å¡li jsme na mí­sta, kde prí½ je zaručenÄ› možní½ zázrak, radili jsme se s lékaÅ™i, léčiteli, brali jsme léky a pili kouzelné nápoje a elixí­ry. Dvakrát jsem se podrobila umÄ›lému oplodnÄ›ní­, a o dí­tÄ› jsem pÅ™iÅ¡la. PÅ™i tom druhém pokusu jsem ztratila také leví½ vaječní­k a pak už žádní½ lékaÅ™ nechtÄ›l dalÅ¡í­ podobné dobrodružství­ riskovat.

Tehdy nám jeden z mnoha pÅ™átel znalí½ch naÅ¡í­ situace navrhl jediné možné ví½chodisko: osvojení­ dí­tÄ›te. Řekl, že má kontakty v Rumunsku a že by celá záležitost netrvala dlouho.

Už za mÄ›sí­c jsme tam letÄ›li; náÅ¡ pÅ™í­tel vedl důležité obchodní­ jednání­ s diktátorem, kterí½ v té dobÄ› v zemi vládl a na jehož jméno si nevzpomí­nám (pozn. red.: Nicolae CeauÅŸescu), takže jsme se vyhnuli byrokratickí½m průtahům a dostali jsme se do adopční­ho stÅ™ediska v transylvánském Sibiu. Tam už na nás čekali s kávou, cigaretami, minerálkou a pÅ™ipravení½mi listinami, stačilo si vybrat.

Zavedli nás do jeslí­, kde bylo velice zima, a já se divila, jak v takové situaci mohou ta ubohá stvoÅ™ení­ nechat. NejradÄ›ji bych je adoptovala vÅ¡echna a vzala je do naÅ¡í­ zemÄ›, kde bylo slunce a svoboda, ale to byl samozÅ™ejmÄ› jenom poÅ¡etilí½ nápad. Procházeli jsme se mezi postí½lkami, poslouchali pláč a hrozili se důležitého rozhodnutí­, které jsme mÄ›li učinit.

Déle než hodinu jsme si s manželem neÅ™ekli ani slovo. VyÅ¡li jsme ven, vypili kávu, vykouÅ™ili cigaretu, vrátili se – a to se nÄ›kolikrát opakovalo. NeuÅ¡lo mi, že žena pověřená adopcí­ už začí­nala bí½t netrpÄ›livá, museli jsme se konečnÄ› rozhodnout; v tom okamžiku jsem se nechala vést instinktem, kterí½ bych se odvážila nazvat mateÅ™skí½m, a jako bych právÄ› nalezla dí­tÄ›, jež v tomhle vtÄ›lení­ mÄ›lo bí½t moje, ale pÅ™iÅ¡lo na svÄ›t z jiného lůna, ukázala jsem na jednu holčičku.

ZamÄ›stnankynÄ› nám doporučila, abychom si to rozmysleli. Zrovna ona, které tak vadilo naÅ¡e otálení­! Já už jsem se vÅ¡ak rozhodla.

Ale ona velice opatrnÄ›, aby neranila mé city (myslela, že máme v Rumunsku kontakty na nejvyÅ¡Å¡í­ch vládní­ch mí­stech), mi poÅ¡eptala tak, aby to manžel neslyÅ¡el:

“žVí­m, že to nebude dÄ›lat dobrotu. Je to dcera Cikánky.”

OdpovÄ›dÄ›la jsem, že kultura se nepÅ™enáÅ¡í­ v genech – to teprve tÅ™í­mÄ›sí­Äní­ dí­tÄ› bude mou a manželovou dcerou a vychováme ji podle naÅ¡ich zvyků. Pozná kostel, kam chodí­me, pláže, na nichž se prochází­me, bude čí­st knihy ve francouzÅ¡tinÄ›, studovat na Americké Å¡kole v Bejrútu. KromÄ› toho jsem nemÄ›la – a dosud nemám – žádné informace o cikánské kultuÅ™e. Ví­m jen, že putují­ po svÄ›tÄ›, moc se nekoupají­, podvádÄ›jí­ druhé a v uchu nosí­ náuÅ¡nici. Ří­ká se, že mají­ ve zvyku krást dÄ›ti, které pak unáÅ¡ejí­ ve sví½ch vozech, ale v tomhle pÅ™í­padÄ› doÅ¡lo k pravému opaku: opustili dí­tÄ›, o které jsem se mÄ›la postarat já.

Žena se mi to jeÅ¡tÄ› pokouÅ¡ela vymluvit, já už ale podepisovala listiny a žádala manžela, aby udÄ›lal totéž. Na zpáteční­ cestÄ› do Bejrútu se mi svÄ›t hned zdál jiní½: Bůh mi dal důvod k existenci, k práci a k boji v tomto slzavém údolí­. Bylo s námi dí­tÄ›, které mÄ›lo ospravedlnit veÅ¡keré naÅ¡e úsilí­.

Sherine rostla do moudrosti a krásy – tak to asi Å™í­kají­ vÅ¡ichni rodiče, ale myslí­m, že to bylo opravdu ví½jimečné dí­tÄ›. Kteréhosi odpoledne, když už bylo Sherine pÄ›t let, mi jeden z mí½ch bratrů Å™ekl, že kdyby chtÄ›la pracovat v cizinÄ›, jméno vždycky prozradí­ její­ původ – a navrhl, abychom je zmÄ›nili na nÄ›jaké neutrální­, jako tÅ™eba Athéna. Dnes samozÅ™ejmÄ› ví­m, že neoznačuje jen hlavní­ mÄ›sto jedné zemÄ›, ale také bohyni moudrosti, inteligence a války.

A můj bratr nejenomže to vÄ›dÄ›l, ale také si uvÄ›domoval, jakí½ problém by arabské jméno mohlo působit v budoucnosti – pohyboval se v politickí½ch kruzí­ch jako celá naÅ¡e rodina a pÅ™ál si chránit neteÅ™ pÅ™ed černí½mi mraky, které on, ale jenom on, dokázal zahlédnout na obzoru. Nejví­c mÄ› pÅ™ekvapilo, že Sherine se zvuk toho slova zalí­bil. Téhož odpoledne si sama začala Å™í­kat Athéna a už jí­ to nikdo nevymluvil. I my sami jsme na to pÅ™istoupili, aby mÄ›la radost, a mysleli jsme, že ji to brzo pÅ™ejde.

Může snad jméno ovlivnit život človÄ›ka? ÄŒas plynul, pÅ™ezdí­vka vydržela a my jsme si na ni nakonec zvykli.

V dospí­vání­ jsme u Sherine zjistili určité náboženské sklony – věčnÄ› bí½vala v kostele, znala nazpaměť evangelia, a to bylo zároveň požehnání­ i kletba. Ve svÄ›tÄ› stále ví­ce rozdÄ›lovaném různou ví­rou jsem se bála o dceÅ™ino bezpečí­. V té dobÄ› už nám Sherine začala poví­dat, jako by to bylo docela normální­, že má spoustu neviditelní½ch pÅ™átel – andÄ›lů a svatí½ch, jejichž obrazy ví­dala v kostele, kam jsme chodili. VÅ¡ecky dÄ›ti na svÄ›tÄ› samozÅ™ejmÄ› vidí­ nÄ›jaké pÅ™eludy, i když po dosažení­ určitého vÄ›ku už si na to ani nevzpomenou. Mají­ také ve zvyku pÅ™isuzovat život neživí½m vÄ›cem, jako panenkám nebo plyÅ¡oví½m tygÅ™í­kům. Ale začalo mi pÅ™ipadat, že Sherine pÅ™ehání­, když jsem jednou pro ni Å¡la do Å¡koly a ona mi Å™ekla, že vidÄ›la “žbí­le oblečenou paní­, podobnou Panence Marii”.

Jistěže věří­m v andÄ›ly. Věří­m dokonce, že andÄ›lé hovoÅ™í­ s malí½mi dÄ›tmi, ale když se nÄ›co takového zjevuje dospÄ›lému človÄ›ku, jde o nÄ›co jiného. Znám Å™adu pÅ™í­padů, kdy pastí½Å™i nebo vesničané tvrdili, že spatÅ™ili paní­ v bí­lém – a to jim nakonec zničilo život, protože za nimi začali chodit lidé a chtÄ›li zázraky, kněží­m to dÄ›lalo starosti, z vesnic se stala poutní­ mí­sta, a ta neÅ¡Å¥astná stvoÅ™ení­ pak skončila v kláÅ¡teÅ™e. Proto mÄ› to sdÄ›lení­ velice znepokojilo; v tomhle vÄ›ku se mÄ›la Sherine starat, jak se nalí­Äit, lakovat si nehty a dí­vat se na romantické seriály nebo dÄ›tské programy v televizi. S mou dcerou nebylo nÄ›co v poÅ™ádku a já jsem se Å¡la poradit s odborní­kem.

“žUklidnÄ›te se,” Å™ekl mi.

Pro dÄ›tského lékaÅ™e specializovaného na psychologii dí­tÄ›te, stejnÄ› jako pro vÄ›tÅ¡inu lékařů, kteÅ™í­ se tÄ›mito problémy zabí½vají­, jsou neviditelní­ pÅ™átelé jakousi projekcí­ snů a pomáhají­ dí­tÄ›ti odhalit jeho touhy, vyjádÅ™it city, a to vÅ¡e, aniž mu jakkoli ublí­Å¾í­.

“žAle žena v bí­lém?”

OdpovÄ›dÄ›l mi, že Sherine možná dobÅ™e nepochopila náÅ¡ způsob vidÄ›ní­ nebo chápání­ svÄ›ta. Navrhl, abychom si pomalu začali pÅ™ipravovat půdu, jak jí­ sdÄ›lit, že byla adoptována. Podle vyjádÅ™ení­ toho specialisty by bylo nejhorÅ¡í­, kdyby na to pÅ™iÅ¡la sama – pak by začala pochybovat o vÅ¡ech. Její­ chování­ by se pak nedalo pÅ™edví­dat.

Od té doby jsme s ní­ začali jednat jinak. Neví­m, jestli si človÄ›k dokáže vzpomenout na nÄ›co, co se mu stalo, když byl jeÅ¡tÄ› nemluvnÄ›, ale napÅ™í­Å¡tÄ› jsme se jí­ snažili ukázat, jak moc ji milujeme a že se už nemusí­ uchylovat do svÄ›ta pÅ™edstav. MÄ›la pochopit, že její­ viditelní½ svÄ›t je tak krásní½, jak jen může bí½t, že rodiče ji ochrání­ pÅ™ed každí½m nebezpečí­m, že Bejrút je nádherní½ a pláže vždycky plné slunce a lidí­. Aniž jsem chtÄ›la onu “žÅ¾enu” vytÄ›sňovat, začala jsem s dcerou trávit ví­c času, zvala jsem k nám její­ kamarády ze Å¡koly, nepromarnila jsem jedinou pÅ™í­ležitost, abych jí­ dokázala, jak je nám drahá.

Tahle strategie byla úspěšná. Můj manžel hodnÄ› cestoval, Sherine ho postrádala, a tak se ve jménu lásky rozhodl pozmÄ›nit svůj životní­ styl. SamotáÅ™ské rozmluvy postupnÄ› vystÅ™í­dalo radostné soužití­ otce, matky a dcery.

VÅ¡echno se daÅ™ilo, až jednou v noci Sherine pÅ™iÅ¡la s pláčem ke mnÄ› do ložnice a Å™ekla, že má strach, protože se blí­Å¾í­ peklo.

Byla jsem doma sama – manžel musel zase odjet – a domní­vala jsem se, že právÄ› to jí­ bylo lí­to. Ale peklo? Co je vlastnÄ› učili ve Å¡kole nebo v kostele? Rozhodla jsem se, že nazí­tÅ™í­ si půjdu promluvit s učitelkou.

Mezití­m ale Sherine poÅ™ád plakala. Zavedla jsem ji k oknu, ukázala jsem jí­ StÅ™edozemní­ moÅ™e v záÅ™i úplňku. Řekla jsem jí­, že tu nejsou žádní­ démoni, ale hvÄ›zdy na nebi a lidé, kteÅ™í­ se procházejí­ po bulváru pÅ™ed naÅ¡í­m domem. VysvÄ›tlovala jsem jí­, že se nemusí­ bát, aÅ¥ je klidná, ale ona se stále tÅ™ásla a plakala. Když jsem se ji skoro půl hodiny marnÄ› pokouÅ¡ela utiÅ¡it, znervóznÄ›la jsem. Žádala jsem ji, aÅ¥ s tí­m pÅ™estane, že už není­ malé dí­tÄ›. Napadlo mÄ›, že možná začala poprvé menstruovat; Å¡etrnÄ› jsem se jí­ zeptala na krvácení­.

Mluvila o spoustÄ› krve.

Vzala jsem kousek vaty, Å™ekla, aÅ¥ si lehne, abych mohla její­ “žzranÄ›ní­” oÅ¡etÅ™it, o nic nejde, zí­tra jí­ to vysvÄ›tlí­m.

Menstruovat vÅ¡ak jeÅ¡tÄ› nezačala. Chvilku poplakávala, pak ale už byla tak unavená, že nakonec usnula.

Nazí­tÅ™í­ vÅ¡ak tekla krev hned ráno.

ÄŒtyÅ™i lidé byli zavraždÄ›ni. Pro mÄ› to byla jen jedna z věční½ch kmenoví½ch bitek, na které si už náÅ¡ národ zvykl. Pro Sherine to nemÄ›lo vůbec žádní½ ví½znam, vždyÅ¥ si ani nevzpomnÄ›la na svou noční­ můru.

Toho dne se vÅ¡ak opravdu pÅ™iblí­Å¾ilo peklo a dodnes nezmizelo. Dvacet Å¡est Palestinců zabití½ch v autobuse téhož dne pÅ™edstavovalo odvetu za ranní­ vraždy. O čtyÅ™iadvacet hodin pozdÄ›ji už se nedalo vyjí­t na ulici, protože vÅ¡ude se stÅ™í­lelo. Ve Å¡kolách se pÅ™estalo vyučovat, jedna učitelka pÅ™ivedla urychlenÄ› Sherine domů a od té doby se celá situace vymkla kontrole. Manžel pÅ™eruÅ¡il cestu v polovinÄ› a vrátil se domů, celé dny telefonoval pÅ™átelům z vlády, a nikdo mu nedokázal vysvÄ›tlit praví½ stav vÄ›cí­. Sherine slyÅ¡ela zvenÄí­ stÅ™elbu, uvnitÅ™ zase manželův kÅ™ik, a k mému údivu mlčela. PokouÅ¡ela jsem se ji pÅ™esvÄ›dčit, že to brzo pÅ™ejde a že se zase budeme moci vrátit na pláž, ale ona odvracela oči a chtÄ›la nÄ›jakou kní­Å¾ku na čtení­ nebo desku, kterou by si poslechla. A zatí­mco v zemi pÅ™etrvávalo peklo, Sherine si četla a poslouchala hudbu.

Nezlobte se, nechci na to moc myslet. Nechci myslet na ví½hrůžky, kterí½mi nás zastraÅ¡ovali, ani na to, kdo byl v právu, kdo byli viní­ci a kdo nevinní­. Fakt je, že když chtÄ›l nÄ›kdo o pár mÄ›sí­ců pozdÄ›ji pÅ™ejí­t určitou ulici, musel nasednout na loď, odjet na Kypr a jinou lodí­ se zase pÅ™iblí­Å¾it k druhé stranÄ› ulice.

Skoro celí½ rok jsme prakticky zůstávali doma, poÅ™ád jsme čekali, až se situace zlepÅ¡í­, a mysleli jsme, že je to pÅ™echodné, že vláda nakonec situaci vyÅ™eÅ¡í­. Když jednou ráno Sherine poslouchala na svém malém pÅ™enosném gramofonu nÄ›jakou desku, zkusila pár taneční­ch kroků a začala Å™í­kat nÄ›co jako “žbude to trvat dlouho, moc dlouho”.

ChtÄ›la jsem ji pÅ™eruÅ¡it, ale manžel mÄ› zadržel – vidÄ›la jsem, že pozornÄ› poslouchá a bere vážnÄ›, co to dí­tÄ› Å™í­ká. Nikdy jsem nepochopila, proč tomu pÅ™ikládal takovou důležitost, a dodnes o té záležitosti nemluví­me; je to pro nás tabu.

Hned nazí­tÅ™í­ pÅ™istoupil k nečekaní½m opatÅ™ení­m; za čtrnáct dní­ už jsme odplouvali do Londí½na. PozdÄ›ji jsme se dozvÄ›dÄ›li – ačkoli o tom neexistují­ konkrétní­ statistické údaje – , že za ty dva roky občanské války zemÅ™elo asi 44 000 osob, 180 000 jich bylo zranÄ›no a tisí­ce lidí­ pÅ™iÅ¡ly o stÅ™echu nad hlavou. Boje pokračovaly dál z jiní½ch důvodů, zemi obsadila cizí­ vojska a peklo nepÅ™estalo dodnes.

“žBude to trvat hodnÄ› dlouho,” Å™ekla Sherine. Panebože, naneÅ¡tÄ›stí­ mÄ›la pravdu.

PÅ™í­Å¡tí­ kapitola bude on-line: 13.03.07

Drazí­ ÄtenáÅ™i, protože nehovoÅ™í­m VaÅ¡í­m jazykem, požádal jsem nakladatelství­ o pÅ™eklad komentářů a postÅ™ehů, které mi zde zanecháte. VaÅ¡e názory na mou novou knihu jsou pro mne velice důležité.

S láskou
Paulo Coelho

פרק 9

האב גיאנקרלו פונטנה

ראיתי אותה כשנכנסה למיסה של יום ראשון, נושאת כתמיד את התינוק בזרועותיה. ידעתי על הקשיים שהיא עוברת, אבל עד לאותו שבוע זה לא היה יותר מאיהבנה רגילה בין בני זוג, שקיוויתי שתיפתר במוקדם או במאוחר, שכן שניהם היו אנשים שהקרינו סביבם טוב.

שנה חלפה בלי שהיא תבוא בבוקר לנגן בכינור שלה ולהלל את הבתולה. היא הקדישה את עצמה לטיפול בויורל, שהיה לי הכבוד להטביל אותו, אף כי אינני זוכר שום קדוש בשם הזה. אבל היא המשיכה לבוא למיסה בכל יום ראשון, ותמיד נהגנו לשוחח בסוף, לאחר שכולם עזבו את המקום. היא אמרה שאני החבר היחיד שלה. יחד נטלנו חלק בפולחנים אלוהיים, אבל כעת היה לה צורך להתחלק איתי בקשיים של העולם הזה.

היא אהבה את לוקאס יותר מכל גבר שפגשה בחייה. הוא היה אבי הילד שלה, האדם שבחרה לחלוק איתו את חייה, מישהו שוויתר על הכול והיה לו די אומץ כדי להקים משפחה. כשהחלו המשברים היא ניסתה לגרום לו להבין שזה יחלוף, שהיא צריכה להקדיש את עצמה לבנה, אבל שאין לה ולו שמץ של כוונה להפוך אותו לילד מפונק. היא אמרה לו שעד מהרה תיתן לילד להתמודד בכוחות עצמו עם אתגרי החיים, והחל מאותו רגע תשוב להיות הרעיה והאישה שהכיר בפגישותיהם הראשונות. אולי אפילו בעוצמה רבה יותר, שכן כעת היטיבה להכיר את החובות והאחריות הכרוכות בבחירה שעשתה. ואף על פי כן הרגיש לוקאס דחוי. היא ניסתה באורח נואש לחלק את עצמה לשתיים, אבל תמיד נאלצה לבחור. ובשלב הזה, וללא צל של ספק, היא בחרה בויורל.

מתוך הידיעות הדלות שלי בפסיכולוגיה אמרתי שאין זו הפעם הראשונה שאני שומע סיפור כזה, ושהגברים מרגישים בדרך כלל דחויים במצב כזה, אבל שלאחר מכן זה חולף. כבר ראיתי בעיות מהסוג הזה כששוחחתי עם אנשי הקהילה שלי. באחת השיחות הללו הכירה אתנה בכך שאולי היא היתה מעט נמהרת, ושהרומנטיקה שבאפשרות להיות אם צעירה לא אפשרה לה לראות את האתגרים האמיתיים המופיעים לאחר הולדתו של ילד. אבל כעת היה מאוחר מדי מכדי להתחרט.

היא שאלה האם אוכל לשוחח עם לוקאס – שמעולם לא הופיע בכנסייה, בין אם כיוון שלא האמין באלוהים, ובין שהעדיף לבלות את ימי ראשון בבית. הבעתי נכונות לעשות זאת כל עוד הוא יבוא מרצונו החופשי. וכשאתנה היתה מוכנה לבקש ממנו את הטובה הזאת, אירע המשבר הגדול ובעלה עזב את הבית.

יעצתי לה להתאזר בסבלנות, אבל היא היתה פגועה באורח עמוק. היא כבר ננטשה פעם אחת, בילדותה, ואת כל השנאה שהיא חשה כלפי אמה הביולוגית העבירה באורח אוטומטי ללוקאס, אף כי מאוחר יותר, לפי מה שנודע לי, הם שבו להיות חברים טובים. מבחינתה של אתנה, קריעתם של קשרי משפחה היתה אולי החטא הנורא ביותר שאדם יכול לחטוא בו.

היא המשיכה לבוא לכנסייה בימי ראשון, אבל היתה ממהרת לשוב לביתה היות והילד בכה הרבה במהלך הטקס והפריע למאמינים האחרים להתרכז. באחד מאותם רגעים נדירים בהם התאפשר לנו לשוחח, היא אמרה שהיא עובדת בבנק, ששכרה דירה, ושלא אדאג. “האב” (היא הפסיקה לומר את שמו של בעלה) עמד בהתחייבויות הכלכליות שלו.

עד שהגיע אותו יום ראשון גורלי.

ידעתי מה התרחש במהלך השבוע – אחד מאנשי הקהילה סיפר לי על כך. במשך לילות אחדים ביקשתי מאיזה מלאך להעניק לי השראה, ויסביר לי האם עלי לעמוד במחויבות שלי לכנסייה או במחויבות שלי לבני האדם. היות שהמלאך לא הופיע, יצרתי קשר עם איש הכנסייה שמעלי, והוא אמר שהכנסייה הצליחה לשרוד כיוון שתמיד היתה נוקשה בדוגמות שלה – ושאילו היתה מתחילה לקבל חריגות, הרי שהיינו אבודים עוד בימי הביניים. ידעתי בדיוק מה עומד להתרחש. חשבתי להתקשר לאתנה, אבל היא לא מסרה לי את מספר הטלפון החדש שלה.

באותו בוקר רעדו ידי בשעה שהרמתי את לחם הקודש וקידשתי אותו. אמרתי את המילים שהמסורת בת אלפיים השנה מסרה לי, והשתמשתי בכוח שהועבר מדור לדור על ידי השליחים. אבל מחשבותיי פנו מיד לאותה בחורה שבנה היה תלוי לה על צווארה, מין גרסה של הבתולה מריה, נס האמהות והאהבה שהתבטאו בנטישה ובדידות, שזה עתה הצטרפה לתור כפי שעשתה תמיד, ושאט אט הלכה והתקרבה אלי כדי לקבל את לחם הקודש.

אני חושב שחלק גדול מקהילת המתפללים שנכחו שם ידעו מה מתרחש. הכול הביטו בי, ממתינים לתגובתי. ראיתי את עצמי מוקף צדיקים וחוטאים, פרושים ואנשי סנהדרין, שליחי הכנסייה ותלמידים, אנשים בעלי כוונה טובה לצד אחרים, בעלי כוונה רעה.

אתנה עצרה מולי וחזרה על המחווה הרגילה: היא עצמה את עיניה ופתחה את פיה כדי לקבל את גופו של ישו.

וגופו של ישו נותר בידי.

היא פקחה את עיניה בלי להבין בדיוק מה מתרחש.

נדבר מאוחר יותר,” לחשתי.

אבל היא לא זזה.

יש מאחורייך אנשים אחרים, נדבר אחר כך.”

מה קורה?” שאלה אתנה, וכל מי שעמדו קרוב יכלו לשמוע את השאלה.

נדבר מאוחר יותר.”

מדוע אינך נותן לי את לחם הקודש? האם אינך רואה שאתה משפיל אותי בפני כולם? האם לא די בכל מה שעברתי?”

אתנה, הכנסייה אוסרת על אנשים גרושים לקבל את הסקרמנט. את חתמת על הניירות השבוע. נדבר מאוחר יותר,” שבתי והתעקשתי.

היות שהיא לא זזה ממקומה, הוריתי למי שהיה מאחוריה לעבור מהצד. המשכתי לתת את לחם הקודש, עד שאחרון המאמינים קיבל אותו. ואז, לפני שפניתי אל המזבח, שמעתי את אותו קול.

זה כבר לא היה קולה של הבחורה ששרה כדי לסגוד לבתולה, שדיברה על התוכניות שלה, שהתרגשה כשסיפרה מה למדה על חיי הקדושים, שכמעט בכתה כל אימת שחלקה את הקשיים בחיי הנישואין שלה. זה היה קול של חיה פצועה, מושפלת, שלבה מלא שנאה.

אם כך, ארור ×™×”×™×” המקום ×”×–×”!” אמר הקול. “ארורים יהיו אלו ששמעו איפעם את דבריו של ישו, ושהפכו את המסר שלו למבנה של אבן. הרי ישו אומר הביאו אלי את הסובלים ואקל עליהם‘. והנה אני סובלת, פצועה, ולא נותנים לי לבוא אליו. היום למדתי שהכנסייה הפכה את המילים האלה למילים אחרות: הביאו אלי את אלו הנוהגים על פי חוקינו והותירו את הסובלים בחוץ!”

שמעתי את אחת הנשים בשורה הראשונה אומרת לה לשתוק. אבל אני רציתי לשמוע, ×”×™×” לי צורך לשמוע. פניתי ונותרתי עומד מולה בראש מושפל – ×–×” ×”×™×” הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

אני נשבעת שלעולם לא אניח עוד את ×›×£ רגלי בכנסייה. שוב נוטשת אותי משפחה. וכעת אין אלו קשיים כלכליים או חוסר בגרות של אנשים שמתחתנים מוקדם. ארורים יהיו כל אלו שסוגרים דלת בפניהם של אם ובנה! אתם בדיוק כמו אלו שלא פתחו את דלתם בפני המשפחה הקדושה, בדיוק כמו אלו שדחו את ישו כשנזקק לחבר יותר מכל!”

ואז היא פנתה לאחור ויצאה בבכי, עם הילד בזרועותיה. סיימתי את הטקס ונתתי את הברכה הסופית. לאחר מכן הלכתי מיד ללשכת הכומר – באותו יום לא היו עתידות להתקיים שיחות עם המאמינים ולא שום שיחות סרק. באותו יום ראשון עמדתי מול דילמה פילוסופית: בחרתי לכבד את המוסד ולא את המילים שהמוסד מושתת עליהן.

אני כבר זקן, אלוהים יכול לקחת אותי בכל רגע. נותרתי נאמן לדתי, ואני חושב שלמרות כל הטעויות שלה, היא באמת מתאמצת לתקן את עצמה, בכנות. ×–×” ייקח עוד עשרות שנים, אולי מאות שנים, אבל יום אחד כל מה שיילקח בחשבון הוא האהבה, דבריו של ישו: “הביאו אלי את הסובלים ואקל עליהם“. הקדשתי את כל ×—×™×™ לכמורה ואינני מתחרט על החלטתי ולו לרגע. אבל ברגעים כמו ×–×” שקרה באותו יום ראשון, אף ×›×™ אין בי ספק ביחס לאמונה, עלה בי ספק ביחס לבני האדם.

כעת אני יודע מה קרה עם אתנה, ואני שואל את עצמי האם הכול התחיל שם, או שהדברים כבר היו בנפשה? אני חושב על כל אלו כמו אתנה ולוקאס שישנם בעולם, אלו שמתגרשים ולכן אינם יכולים לקבל את הסקרמנט, וכל שנותר להם הוא להביט בישו הסובל, הצלוב, ולשמוע את דבריו – שאינם תואמים תמיד את חוקי הוותיקן. במקרים אחדים האנשים הללו מתרחקים, אבל רובם ממשיכים לבוא למיסה בימי ראשון, כיוון שהם רגילים לכך, אף ×›×™ הם מודעים לכך שנס הטרנסמוטציה של הלחם והיין לבשרו ולדמו של המשיח נמנע מהם.

אני חושב שכשאתנה יצאה מהכנסייה היא היתה יכולה לפגוש את ישו. ואז, אם כך היה, היא בוודאי השליכה את עצמה בין זרועותיו, בוכייה, מבולבלת, מבקשת ממנו שיסביר לה מדוע מאלצים אותה להישאר בחוץ רק בגלל נייר שחתמה עליו, דבר שאין לו שמץ של חשיבות במישור הרוחני, ושעניין רק את אנשי הרישום ואת רשויות מס ההכנסה.

אז אולי היה ישו מביט באתנה ומשיב לה:

ראי, בתי, ראי, הרי גם אני בחוץ. מזה זמן רב אין הם מרשים לי להיכנס לשם.”

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :09.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

Third Chapter

Deidre O’Neill, 37, doctor, known as Edda

If a man we don’t know phones us up one day and talks a little, makes no suggestions, says nothing special, but nevertheless pays us the kind of attention we rarely receive, we’re quite capable of going to bed with him that same night, feeling relatively in love. That’s what we women are like, and there’s nothing wrong with that – it’s the nature of the female to open herself to love easily.

It was this same love that opened me up to my first encounter with the Mother when I was nineteen. Athena was the same age the first time she went into a trance while dancing. But that’s the only thing we had in common – the age of our initiation.

In every other aspect, we were totally and profoundly different, especially in the way we dealt with other people. As her teacher, I always did my best to help her in her inner search. As her friend – although I’m not sure my feelings of friendship were reciprocated – I tried to alert her to the fact that the world wasn’t ready for the kind of transformations she wanted to provoke. I remember spending a few sleepless nights before deciding to allow her to act with total freedom and follow the demands of her heart.

Her greatest problem was that she was a woman of the twenty-second century living in the twenty-first, and making no secret of the fact either. Did she pay a price? She certainly did. But she would have paid a still higher price if she had repressed her true exuberant self. She would have been bitter and frustrated, always concerned about ‘what other people might think’, always saying ‘I’ll just sort these things out, then I’ll devote myself to my dream’, always complaining ‘that the conditions are never quite right’.

Everyone’s looking for the perfect teacher, but although their teachings might be divine, teachers are all too human, and that’s something people find hard to accept. Don’t confuse the teacher with the lesson, the ritual with the ecstasy, the transmitter of the symbol with the symbol itself. The Tradition is linked to our encounter with the forces of life and not with the people who bring this about. But we are weak: we ask the Mother to send us guides, and all she sends are signs to the road we need to follow.

Pity those who seek for shepherds, instead of longing for freedom! An encounter with the superior energy is open to anyone, but remains far from those who shift responsibility onto others. Our time on this Earth is sacred, and we should celebrate every moment.

The importance of this has been completely forgotten: even religious holidays have been transformed into opportunities to go to the beach or the park or skiing. There are no more rituals. Ordinary actions can no longer be transformed into manifestations of the sacred. We cook and complain that it’s a waste of time, when we should be pouring our love into making that food. We work and believe it’s a divine curse, when we should be using our skills to bring pleasure and to spread the energy of the Mother.

Athena brought to the surface the immensely rich world we all carry in our souls, without realising that people aren’t yet ready to accept their own powers.

We women, when we’re searching for a meaning to our lives or for the path of knowledge, always identify with one of four classic archetypes.
The Virgin (and I’m not speaking here of a sexual virgin) is the one whose search springs from her complete independence, and everything she learns is the fruit of her ability to face challenges alone.

The Martyr finds her way to self-knowledge through pain, surrender and suffering.

The Saint finds her true reason for living in unconditional love and in her ability to give without asking anything in return.

Finally, the Witch justifies her existence by going in search of complete and limitless pleasure.

Normally, a woman has to choose from one of these traditional feminine archetypes, but Athena was all four at once.

Obviously we can justify her behaviour, alleging that all those who enter a state of trance or ecstasy lose contact with reality. That’s not true: the physical world and the spiritual world are the same thing. We can see the Divine in each speck of dust, but that doesn’t stop us wiping it away with a wet sponge. The Divine doesn’t disappear; it’s transformed into the clean surface.

Athena should have been more careful. When I reflect upon the life and death of my pupil, it seems to me that I had better change the way I behave too.

Next chapter will be on-line on: 15.03.07

ÄŒtvrtá kapitola

Lella Zainab, 64 let, numeroložka

Athéna? Zají­mavé jméno! Podí­vejme se na to…, její­ nejvyÅ¡Å¡í­ Äí­slo je devÄ›t. Optimistická, společenská, vyční­vají­cí­ z davu. Lidé u ní­ mají­ vyhledávat pochopení­, soucit, Å¡lechetnost, a právÄ› proto ona sama musí­ bí½t velice opatrná, protože vzrůstají­cí­ popularita jí­ může stoupnout do hlavy, až nakonec ztratí­ ví­c, než zí­skala. Také by si mÄ›la dávat pozor na jazyk, protože ráda mluví­ ví­c, než káže zdraví½ rozum.

Nyní­ k její­mu nejnižší­mu čí­slu: jedenáct. Myslí­m, že touÅ¾í­ po nÄ›jakém vůdčí­m postavení­. Zájem o mystická témata; jejich prostÅ™ednictví­m se snaÅ¾í­ nalézt harmonii pro vÅ¡echny kolem.
To je vÅ¡ak v pÅ™í­mém rozporu s čí­slem devÄ›t, totiž součtem dne, mÄ›sí­ce a roku její­ho narození­ zkráceném na jedinou čí­slici: vždy bude podléhat závisti, smutku, introverzi a rozhodnutí­m, jež pramení­ z temperamentu. Pozor na tyto negativní­ vibrace: pÅ™í­liÅ¡ná ctižádost, netolerance, zneuží­vání­ moci, ví½stÅ™ednost.

Navrhuji, aby se vzhledem k tomuto konfliktu vÄ›novala něčemu, co nepÅ™edpokládá emocionální­ styk s lidmi, jako napÅ™í­klad práci v oblasti informatiky nebo inžení½rství­.

Že je mrtvá? Promiňte. A co vlastnÄ› dÄ›lala?

Co vlastnÄ› Athéna dÄ›lala? Athéna dÄ›lala ode vÅ¡eho trochu, ale kdybych mÄ›l její­ Å¾ivot shrnout, Å™ekl bych: kněžku, jež rozumÄ›la silám pÅ™í­rody. Lépe Å™ečeno, byla nÄ›kí½m, kdo prostÄ› proto, že nemohl v životÄ› pÅ™í­liÅ¡ ztratit nebo očekávat, riskoval ví­c, než je obvyklé, a nakonec se zmÄ›nil v ty sí­ly, o nichž se domní­val, že je ovládá.

Byla zamÄ›stnána v supermarketu, v bance, prodávala pozemky a v žádném z tÄ›chto mí­st neopomnÄ›la projevit kněžku, kterou v sobÄ› mÄ›la. Žil jsem s ní­ osm let a tohle jí­ dluží­m: musí­m uvést na pravou mí­ru její­ povÄ›st, její­ identitu.

NejtÄ›Å¾Å¡í­ pÅ™i shromažďování­ tÄ›chto ví½povÄ›dí­ bylo pÅ™esvÄ›dčit druhé, aby mi dovolili použí­t jejich skutečná jména. Jedni Å™í­kali, že do takového pÅ™í­bÄ›hu nechtÄ›jí­ bí½t zapleteni, jiní­ se snažili skrí½vat své názory a pocity. VysvÄ›tloval jsem, že mí½m skuteční½m zámÄ›rem je docí­lit, aby ji vÅ¡ichni zúčastnÄ›ní­ lépe pochopili, a že anonymní­m ví½povÄ›dí­m by nikdo nevěřil.
Jelikož každí½ z dotázaní½ch si myslel, že zná jedinou a definitivní­ verzi kterékoli sebeménÄ› důležité události, nakonec souhlasili. BÄ›hem natáčení­ jsem zjistil, že nic nelze brát absolutnÄ›, vÅ¡echno závisí­ na chápání­ jedince. A nejlepÅ¡í­ způsob, jak se dozvÄ›dÄ›t, kdo jsme, bí½vá snažit se zjistit, jak nás vidí­ druzí­.

Tí­m nechci Å™í­ct, že udÄ›láme, co se od nás čeká; pÅ™inejmenÅ¡í­m si vÅ¡ak lépe porozumí­me. Tí­mhle jsem byl povinen AthénÄ›.

Oživit celí½ její­ pÅ™í­bÄ›h. Sepsat její­ mí½tus.

PÅ™í­Å¡tí­ kapitola bude on-line: 09.03.07

Drazí­ ÄtenáÅ™i, protože nehovoÅ™í­m VaÅ¡í­m jazykem, požádal jsem nakladatelství­ o pÅ™eklad komentářů a postÅ™ehů, které mi zde zanecháte. VaÅ¡e názory na mou novou knihu jsou pro mne velice důležité.

S láskou
Paulo Coelho

פרק 8

לוקאס יסן-פטרסן, בעל לשעבר

כשוִיוֹרֶל נולד, בדיוק מלאו לי עשרים-ושתיים. כבר לא הייתי אותו סטודנט שהתחתן עם חברתו לשעבר לספסל הלימודים בפקולטה, אלא גבר שרובצת עליו אחריות לפרנסת משפחתו, הנושא משקל כבד ביותר על כתפי. הורי, כמובן, לאחר שאפילו לא באו לחתונה, התנו כל סיוע כלכלי בפרידה ובמשמורת על הילד (ליתר דיוק, אבי אמר זאת, שכן אמי נהגה לטלפן תוך בכי, לומר לי שאני מטורף, אולם שהיא היתה רוצה להחזיק את נכדה בין זרועותיה). קיוויתי שככל שהם יבינו את אהבתי לאתנה ואת החלטתי להמשיך להיות איתה, תחלוף התנגדותם.

אבל ×–×” לא קרה. וכעת ×”×™×” עלי לפרנס את אשתי ואת בני. עזבתי את הלימודים בפקולטה להנדסה. קיבלתי שיחת טלפון מאבי עם איומים ופיתויים: הוא אמר שאם אמשיך כך הוא ינשל אותי מהירושה, אבל שאם אשוב לאוניברסיטה הוא ישקול לסייע לי “באורח זמני,” כך לפי דבריו. סירבתי. הרומנטיקה של הנעורים דורשת שתהיינה לנו עמדות קיצוניות. אמרתי שאני יכול לפתור את הבעיות שלי בעצמי.

עד ליום היוולדו של ויורל עזרה לי אתנה להיטיב להבין את עצמי. הדבר לא קרה באמצעות יחסי המין שלנו – שעלי להודות שהיו מאופקים מאוד – אלא באמצעות המוזיקה.

המוזיקה עתיקה כמו המין האנושי, כך הסבירו לי מאוחר יותר. אבותינו, שנדדו ממערה למערה, לא יכלו לשאת איתם דברים רבים, אבל הארכיאולוגיה המודרנית מראה שמעבר למעט שנדרש להם כדי לאכול ×”×™×” תמיד במטענם כלי מוזיקה, בדרך כלל תוף. המוזיקה אינה רק דבר מקור לנחמה או להסחת הדעת, אלא מעבר לכך – היא אידיאולוגיה. אפשר להכיר אדם לפי סוג המוזיקה שהוא מאזין לה.

כשראיתי את אתנה רוקדת כשהיתה בהיריון, כששמעתי אותה מנגנת בכינור שלה כדי שהתינוק יוכל להירגע ולהבין שאוהבים אותו, התחלתי לתת לדרך בה ראתה את העולם להדביק גם את ×—×™×™. הדבר הראשון שעשינו כשויורל ×”×’×™×¢ הביתה, ×”×™×” לתת לו לשמוע אדג’יו של אלביניוני. כשהתווכחנו, כוחה של המוזיקה ×”×™×” הדבר שעזר לנו להתמודד עם הבעיות שלנו – גם אם לא עלה בידי לראות קשר הגיוני בין שני הדברים, מעבר לכך שחשבתי על ההיפים.

אבל לא ×”×™×” די בכל הרומנטיקה הזו כדי להרוויח כסף. היות שלא ניגנתי בשום כלי, ולא יכולתי אפילו להציע את עצמי כדי להסיח את דעתם של יושבי בר, השגתי בסופו של דבר רק עבודה כמתלמד במשרד ארכיטקטים, ועסקתי בחישובי סטרוקטורה. שילמו לי מעט מאוד לשעה, כך שיצאתי מן הבית מוקדם וחזרתי מאוחר. כמעט לא יכולתי לראות את בני – שישן בשעות שחזרתי הביתה – וכמעט לא יכולתי לשוחח או לעשות אהבה עם אשתי, שהיתה מותשת. בכל לילה שאלתי את עצמי: מתי נשפר את מצבנו הכלכלי? מתי × ×–×›×” לקיום המכובד שמגיע לנו? אף ×›×™ הסכמתי עם אתנה כשדיברה על כך שהתעודה מהאוניברסיטה ברוב המקרים חסרת תועלת, הרי שבהנדסה (וגם במשפטים וברפואה, למשל) נדרשות ידיעות טכניות שבלעדיהן נסכן את ×—×™×™ הזולת. ואני נאלצתי לקטוע את רכישת המקצוע שבחרתי בו, חלום חשוב מאוד עבורי.

כך החלו המריבות. אתנה התלוננה שאני מעניק לילד תשומת לב מועטה, אמרה שהוא זקוק לאב, שאילו ×”×™×” מדובר רק בהבאת ילד לעולם היתה יכולה לעשות זאת לבד, בלי לגרום לי לבעיות רבות כל כך. יותר מפעם טרקתי את דלת הבית ויצאתי ללכת ברגל, צועק עליה שהיא אינה מבינה אותי, שגם אני איני מבין כיצד הסכמתי ל”שיגעון” ×”×–×” להביא ילד לעולם בגיל עשרים, לפני שהצלחנו להשיג לעצמנו תנאים כלכליים מינימליים. אט אט חדלנו לעשות אהבה, בין אם מתוך עייפות, בין אם כיוון שתמיד אחד מאיתנו כעס על השני.

התחלתי לשקוע בדיכאון. חשבתי שהאישה שאני אוהב תמרנה אותי והשתמשה בי. אתנה הבחינה במצב הרוח שלי, שהלך ונעשה מוזר, ובמקום לעזור לי החליטה להשקיע את האנרגיה שלה רק בויורל ובמוזיקה. העבודה התחילה להיות המפלט שלי. מדי פעם שוחחתי עם הורי, ותמיד שמעתי את הסיפור ×”×–×” לפיו: “היא ילדה ילד כדי לתפוס אותך.”

בנוסף לכך, היא הלכה ונעשתה דתית יותר. עד מהרה דרשה שנטביל את הילד, ובשם שהחליטה עליו בעצמה – ויורל, שם ממקור רומני. אני חושב שפרט למהגרים אחדים, איש באנגליה אינו נקרא ויורל. אבל אני חשבתי שזו החלטה יצירתית, ואף הבנתי את המעשה שלה בקשר המשונה עם עבר שלא חוותה – הימים בבית היתומים בסיביו.

ניסיתי להסתגל לכול, אבל הרגשתי שאני מאבד את אתנה בגלל הילד. המריבות שלנו נעשו תכופות, והיא החלה לאיים שתעזוב את הבית, ×›×™ חשבה שויורל סופג “אנרגיות שליליות” מהוויכוחים בינינו. באחד הלילות, לאחר איום נוסף, מי שיצא מהבית הייתי אני, במחשבה שאשוב לאחר שאירגע מעט. התחלתי ללכת בלונדון ללא מטרה, תוך שאני מקלל את החיים שבחרתי בהם, את הילד שקיבלתי, את האישה שנראה שכבר אינה מעוניינת כלל בנוכחותי לידה. נכנסתי לבר הראשון שעברתי לידו, סמוך לתחנה של הרכבת התחתית, ושתיתי ארבע כוסיות ויסקי. כשהבר נסגר באחת-עשרה בלילה הלכתי לחנות, מאלה שנותרות פתוחות עד לפנות בוקר, קניתי עוד ויסקי, התיישבתי על ספסל בכיכר והמשכתי לשתות. קבוצה של צעירים התקרבה אלי וחבריה ביקשו ממני להתחלק איתם בבקבוק. סירבתי וספגתי מכות. עד מהרה הופיעה המשטרה וכולנו נלקחנו לתחנה.

שוחררתי לאחר שמסרתי עדות. מובן שלא הגשתי תלונה נגד איש. אמרתי שהיה זה ויכוח סרק, אחרת הייתי מבלה חודשים אחדים מחיי בהופעות בבתי משפט כקורבן תקיפה. כשכבר הייתי מוכן לצאת, השכרות שלי הייתי כזו שנפלתי על שולחן של מפקח בתחנה. האיש כעס, אבל במקום לעצור אותי על פגיעה ברשות הוא פשוט דחף אותי החוצה.

ושם היה אחד התוקפים, שהודה לי על כך שלא הגשתי תלונה. הוא אמר לי שאני מלוכלך כולי בבוץ ובדם, והציע לי להשיג בגדים חדשים לפני שאשוב לביתי. במקום להמשיך בדרכי ביקשתי ממנו טובה: שיקשיב לי, כי היה לי צורך אדיר לדבר.

במשך שעה תמימה הוא הקשיב לתלונותיי. האמת שלא דיברתי איתו אלא עם עצמי – בחור שכל החיים עוד לפניו, שיכול ×”×™×” להיות בעל קריירה מבריקה, עם משפחה שהיו לה די קשרים כדי לגרום לכך שדלתות רבות ייפתחו בפיו, אבל שכעת דומה הוא לאחד הקבצנים מרובע המפסטד (הערת עורך: שכונה בלונדון): שיכור, ×¢×™×™×£, מדוכא, ללא כסף. והכול בגלל אשתו, שאפילו לא שמה לב.

בסוף הסיפור כבר הבנתי טוב יותר את המצב בו נמצאתי: חיים שאני בחרתי בהם, מתוך אמונה שהאהבה תמיד יכולה להציל הכול. אולם אין זה כך. לפעמים האהבה גוררת אותנו לתהום, וגרוע מכך: בדרך כלל אנו גוררים איתנו את יקירינו. במקרה זה עמדתי להרוס לא רק את קיומי שלי, אלא גם את אתנה ואת ויורל.

באותו רגע אמרתי לעצמי פעם נוספת, שאני גבר ולא אותו נער שנולד בעריסה של זהב, ושהתמודדתי בכבוד עם כל האתגרים שהוצבו בפני. הלכתי הביתה. אתנה כבר ישנה עם התינוק בין זרועותיה. התקלחתי, יצאתי שוב כדי להשליך את הבגדים בפח אשפה ברחוב, ונשכבתי במיטה פיכח לחלוטין.

למחרת אמרתי שאני רוצה להתגרש. היא שאלה אותי מדוע.

“×›×™ אני אוהב אותך. אני אוהב את ויורל. וכל מה שעשיתי ×”×™×” להאשים את שניכם בכך שזנחתי את חלומי להיות מהנדס. אילו חיכינו מעט היו הדברים שונים, אבל את חשבת רק על התוכניות שלך ושכחת לכלול אותי בהן.”

אתנה לא הגיבה, כאילו המתינה לכך, או כאילו היא זו שגרמה לדברים מבלי דעת.

לבי שתת דם, ×›×™ ציפיתי שתבקש ממני להישאר. אבל היא נראתה רגועה, מקבלת את הדין, טרודה רק בניסיון למנוע מן התינוק לשמוע את שיחתנו. באותו רגע ×”×™×” לי הביטחון הגמור שהיא מעולם לא אהבה אותי, שהייתי בסך הכול כלי למימוש החלום המטורף ×”×–×” – ללדת ילד בגיל תשע-עשרה.

אמרתי שהיא יכולה להישאר בבית ולקבל את הרהיטים, אבל היא סירבה. אמרה שתלך לבית אמה לזמן-מה, שתחפש עבודה ותשכור לעצמה דירה. היא שאלה אותי האם אוכל לעזור במזונות לויורל. הסכמתי בו במקום.

קמתי, נתתי לה נשיקה אחרונה, ארוכה, ושוב עמדתי על כך שהיא תישאר בדירה, והיא שוב אמרה שתלך לבית אמה ברגע שתאסוף את חפציה. השתכנתי במלון זול וחיכיתי בכל לילה שהיא תתקשר אלי ותבקש ממני לשוב, שתבקש שנתחיל חיים חדשים – הייתי אפילו מוכן להמשיך בחיים הקודמים, אם ×™×”×™×” בכך צורך, היות שהמרחק גרם לי לאבחנה שאין בכל העולם אף אדם ושום דבר חשוב כמו אשתי ובני.

שבוע לאחר מכן קיבלתי סוף סוף שיחה ממנה. אבל כל מה שהיא אמרה לי היה שלקחה את חפציה, ושאינה מתכוונת לחזור. שבועיים לאחר מכן נודע לי שהיא שכרה מרתף קטן בבָּסֶט רוֹד, שם היה עליה לעלות בכל יום שלושה גרמי מדרגות עם הילד על הידיים. חלפו חודשיים, ואז חתמנו על הניירות.

משפחתי האמיתית עזבה ללא שוב. והמשפחה שנולדתי בה קיבלה אותי בזרועות פתוחות.

מיד לאחר הפרידה, והסבל הנורא שבא בעקבותיה, שאלתי את עצמי האם זו לא היתה החלטה שגויה, חסרת טעם, כזו שמתאימה לאנשים שקראו בנעוריהם סיפורי אהבה רבים ורצו לשחזר בכל מחיר את המיתוס של רומיאו ויוליה. כשהכאב שכך – התרופה היחידה לכך היא חלוף הזמן – הבנתי שהחיים אפשרו לי למצוא את האישה היחידה שאוכל לאהוב כל ×—×™×™. כל שנייה שעברה עלי לידה היתה כדאית, ושלמרות כל מה שקרה הייתי חוזר על כל צעד מצעדי.

אולם הזמן, מעבר לכך שריפא את הפצעים, הראה לי דבר משונה: אפשר לאהוב יותר מאדם אחד בימים שלנו בעולם הזה. התחתנתי פעם נוספת, אני מאושר לצד אשתי החדשה ואינני יכול לתאר לעצמי חיים בלעדיה. אולם זה אינו מכריח אותי לדחות את כל מה שחייתי, כל עוד אני נזהר שלא להשוות בין שתי החוויות. אי-אפשר למדוד אהבה כפי שאנו מודדים רחוב או גובה של בניין.

דבר חשוב מאוד נותר מיחסי עם אתנה: בן, חלומה הגדול, שהיא גילתה לי לפני שהחלטנו להתחתן. יש לי בן נוסף מאשתי השניה, וכעת אני מוכן היטב לכול העליות והמורדות של האבהות, בניגוד למצבי לפני שתים-עשרה שנה.

באחת הפעמים, כשהלכתי לקחת את ויורל כדי שיבלה אתי את סוף השבוע, החלטתי לגעת בנושא: שאלתי אותה מדוע נראתה רגועה כל כך כשנודע לה שאני רוצה להיפרד.

“×›×™ כל ×—×™×™ למדתי לסבול בשקט,” ענתה.

ורק אז חיבקה אותי, ובכתה את כל הדמעות שרצתה להזיל ביום ההוא.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :07.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

الفصل التاسع

بافيل بودبيسكي، 57 سنة، مالك الشقة

كان بين أثينا وبيني قاسم مشترك وحيد: فكلانا كنا لاجئَين من حرب وكلانا أتينا إلى لندن ونحن صغيران، مع أنني هاجرت من بولندا منذ أكثر من خمسين سنة. عرفنا أن تقاليدنا، على الرغم من التغيُّر المادي، تستمرّ في المهجر، حيث تجتمع الجاليات مجدداً، وتظلّ اللغة والدّين حيَّين. وينزع الناس، في أماكن ستظل غريبة عنهم دائماً، إلى الاعتناء أحدهم بالآخر.

تستمرُ التقاليد، لكنّ الرغبة في العودة تتبدّد تدريجاً. تحتاج هذه الرغبة إلى البقاء نابضة في قلوبنا، كأمل يروق لنا إيهام أنفسنا به، من دون تجسيده حقيقة؛ لن أرجع مطلقاً إلى العيش في تشيستوكوفا ولن ترجع أثينا وعائلتها يوماً إلى بيروت.

كان هذا النوع من التضامن هو الذي دفعني إلى تأجيرها الطابق الثالث من منزلي في باسيت رود. أفضّل في العادة مستأجرين بلا أولاد. ارتكبتُ هذا الخطأ من قبل، وحصل أمران: تذمّرتُ من الضجة التي يحدثونها نهاراً، وتذمّروا هم من الضجة التي أُحدثها ليلاً. كان لكلتا الضجّتين جذور في عنصرَين مقدَّسين: البكاء والموسيقا. لكن تَينك الضجَّتين انتميتا إلى عالمين مختلفين تماماً، وكان من العسير عليهما التعايش.

حذّرتُها، لكنها لم تستوعب ذلك عن حقّ، وقالت لي ألّا أقلق بخصوص ابنها. كان يقضي النهار كلّه في منزل جدّته على أيّ حال، وكانت الشقة مناسبة بالنظر إلى قربها من مقرّ عملها في مصرف محلّي.

على الرغم من تحذيراتي، وعلى الرغم من تماسكها بشجاعة في البداية، فإن جرس بابي قُرع بعد ثمانية أيام. كانت أثينا، وبين ذراعيها طفل.

«ÙŠØ¹Ø¬Ø² طفلي عن النوم. ألا يَسَعُكَ أن تُخفض صوت الموسيقا لليلة واحدة على الأقل؟».

حدّق إليها كلّ من في الغرفة.

«Ù…ا الذي يحدث؟».

كفّ الطفل فوراً عن البكاء، كما لو أنه فوجئ بقدر ما فوجئت والدته لرؤية مجموعة الناس، الذين قطعوا رقصتهم في منتصفها.

ضغطتُ زرّ الإيقاف المؤقّت في المسجّلة، وأومأت لها بالدخول. ثم، أعدتُ تشغيل الموسيقا لئلا ينقطع الطقس. جلستْ أثينا في إحدى زوايا الغرفة، تهزّ طفلها بين ذراعيها، وتشاهده يغفو على الرغم من ضجة الطبل وآلات النفخ النحاسية. بقيتْ حتى انتهاء المراسم ورحلتْ برحيل الضيوف الآخرين، لكن، كما توقّعتُ أن تفعل، قرعتْ بابي في الصباح التالي قبل ذهابها إلى العمل.

قالت:

«Ù„يس عليك تبرير ما رأته عيناي ــــ أشخاصٌ يرقصون بجفون مغمضة ــــ لأنني أعرف معنى ذلك. غالباً ما أقوم بالمِثْل. وحينها، تكون تلك هي لحظات السلام والسكينة الوحيدة في حياتي. قبل أن أصبح أماً، كنت أرتاد أندية الرقص الليلية مع زوجي وأصدقائي، وكنت أرى أشخاصاً بجفون مغمضة أيضاً. كان بعضهم يحاول الظهور بمظهر البارد الأعصاب فحسب. وبدا بعضهم الآخر متأثِّراً عن صدق بقوةٍ أعظم وأقوى. ومُذ أصبحتُ كبيرة كفاية لأقرِّر بنفسي، كثيراً ما استخدمتُ الرقص كوسيلة اتصالٍ بشيء أقوى وأكثر اقتداراً مني. على أي حال، أيمكن أن تقول لي ما كانت تلك الموسيقا؟».

«Ø£Ù„ديك ارتباطات هذا الأحد؟».

«Ù„ا شيء مميّز. قد أصطحب فايورل في نزهة سيراً على الأقدام إلى متنزّه ريدجنت بارك، لاستنشاق بعض الهواء النقي. سيكون لديّ لاحقاً متّسع من الوقت لبرنامج عمل اجتماعي يخصّني. في الوقت الحاضر، قرّرت أن أتبع برنامج ابني».

«Ø³Ø£Ø±Ø§ÙÙ‚Ùƒ. إن رغبتِ في ذلك».

في الليلتين السابقتين لتنزّهنا، حضرت أثينا لمشاهدة الطقس. غفا ابنها بعد دقائق فقط من مجيئها. وكانت هي تشاهد فحسب ما يحصل من حولها، من دون أن تنبس بكلمة. جلستْ بلا حراك على الأريكة، لكني كنت واثقاً أن روحها ترقص.

بعد ظهر يوم الأحد، فيما كنا نتمشّى في المتنزّه، طلبتُ إليها التنبّه إلى كل ما تراه وتسمعه: أوراق الشجر يحرّكها النسيم، تموّجات سطح البركة، زقزقة العصافير، نباح الكلاب، صراخ الأولاد وهم يركضون ويرجعون، كما لو أنهم يعملون بمنطق غريب ما، يعجز الراشدون عن فهمه.

«ÙƒÙ„ شيء يتحرّك، وكل شيء يتحرّك على إيقاع وتيرة ما. وكل ما يتحرّك على إيقاع وتيرة، يولّد صوتاً. في هذه اللحظة، يحصل الأمر عينه هنا وفي بقاع أخرى من العالم. لاحَظَ أسلافنا الشيء نفسه عندما حاولوا اللجوء إلى الكهوف هرباً من البرد: كانت الأشياء تتحرّك وتُحدث ضجة. ربما دبّ الفزع في نفس الإنسان الأول بداية. لكن سرعان ما حلّ حسّ من الاندهاش محلّ ذاك الخوف: فَهِمَ الأُوَل أنّ تلك كانت الطريقة التي يتواصل بها الخالق معهم. وأملاً في الرّد على هذا التواصل، أخذوا يقلّدون الأصوات والحركات من حولهم؛ فكان الرقص، وكانت الموسيقا. منذ أيام قليلة، أخبرتِني أنّ الرقص يجعلُكِ في وصالٍ مع شيء أعظم منك».

«Ù†Ø¹Ù…ØŒ عندما أرقص، أكون امرأة حرّة، أو بالأحرى، روحاً حرّة بوسعها الطواف عبر الكون، تتأمل في الحاضر، تعظّم المستقبل، وتتحوّل إلى طاقة خالصة. يُشعرني ذلك بمتعة جمّة، يغمرني بفرح يفوق بأشواط كلّ ما خَبِرته أو سأَخْبِره في حياتي. عزمتُ يوماً على أن أصبح قدّيسة، وكنت أبتهل إلى الله عبر الموسيقا والحركة، لكن تلك الدرب أراها الآن مقطوعة أمامي إلى الأبد».

«Ø£ÙŠÙ‘ درب تقصدين؟».

عدّلت وضعية ابنها ليجلس مرتاحاً في عربته. فهمتُ أنها لم تُرد الإجابة عن ذاك السؤال، فسألتها ثانية. لكن، عندما تصبح الكلمات قاصرة عن تجسيد الفكرة، نلجأ إلى السكوت.

من دون ومضة شعور، كما لو أنها كانت مجبرة على الدوام أن تُقاسي في صمت ما فرضته عليها الحياة، أخبرتني بما حدث في الكنيسة، عندما رفض الكاهن، صديقها الوحيد أغلب الظن، أن يناولها القربان المقدّس. كما أخبرتني باللعنة التي تفوّهتْ بها، وأنها تخلّت عن الكنيسة الكاثوليكية إلى الأبد.

قلتُ شارحاً: «Ø§Ù„قدّيس شخص يعيش حياته بكرامة. كلّ ما علينا فعله هو أن نفهم أنّ لوجودنا سبباً وأن نُلزم أنفسنا بذلك. بعدها، يمكننا أن نَسْخَر من عذاباتنا، بطولها وعرضها، بشموخ نمشي، مدركين أن كلّ خطوة محمّلة بالمعاني. بوسعنا أن ندع النور المنبعث من «Ø§Ù„ذروة» أنّ يرشدنا».

«Ù…ا قصدك بــــ’«Ø§Ù„ذروة»ØŸ». فهي، في الرياضيات، زاوية المثلّث الرأسية».

«ÙÙŠ الحياة أيضاً، هي هدف كل أولئك الذين يرتكبون الأخطاء على غرارنا. لكنهم، حتى في أكثر لحظاتهم سوداوية، لا يُعرضون عن النور المنبعث من قلوبهم. هذا ما نحاول فعله في جماعتنا. إن «Ø§Ù„ذّروة» متأصّلة في كلّ منا، ويمكننا بلوغها إذا تقبّلناها واعترفنا بنورها».

شرحتُ لها أنني أطلقت عبارة «Ø§Ù„بحث عن الذّروة» للرقصة التي شاهدتها في الليالي السابقة، والتي أدّاها أشخاص من كلّ الأعمار (حينها كنّا عشرة أشخاص، تُراوح أعمارهم بين 19 سنة Ùˆ65(. سألتْ أثينا أين وقعتُ على ذلك.

أخبرتها أنه، إبّان نهاية الحرب العالمية الثانية، استطاع بعض أفراد عائلتي الهرب من الحكم الشيوعي الذي كان يُطبق على بولندا، وقرّروا الانتقال إلى لندن. أُسديت لهم النصيحة بإحضار أشياء فنية وكتب قديمة نادرة كانت، كما أُخبروا، قيّمة جداً في ذاك الجزء من العالم.

بيعتْ اللوحات والمنحوتات على وجه السرعة، لكنّ الكتب افترشها الغبار. كانت أمي صارمة حيالي لكي أقرأ اللغة البولندية وأحكيها، وشكّلتْ الكتب جزءاً من تربيتي. ذات يوم، وجدت في نسخة من كتاب توماس مالتوس ترجع طبعتها إلى القرن التاسع عشر، صفحتين من الملاحظات دوّنها جدّي الذي مات في معسكر اعتقال. رُحت أقرأهما، مفترضاً أن لفحواهما صلة بورثته، أو أنهما رسالة عشق موجّهة إلى حبيبة سرّية، إذ قيل إنه وقع في حب إحداهن في روسيا.

في الواقع، كان لذلك جانب من الحقيقة. احتوت الصفحتان وصفاً لرحلته إلى سيبيريا خلال الثورة الشيوعية. هناك في قرية دييدوف البعيدة، أُغرم بممثّلة [ملاحظة: لم يكن بالمستطاع تحديد هذه القرية على الخارطة. من المحتمل أنه تمّ تبديل الاسم عمداً أو أن المكان بحدّ ذاته لم يعد مأهولاً بعد تهجيرات ستالين القسرية]. بالاستناد إلى جدّي، كانت الممثّلة فرداً من طائفة، آمنت أنها وجدت الدواء لكل داء عبر نوع معيَّن من الرقص، لأنّ الرقص كان يضع الراقص في اتصال مع النور المنبعث من «Ø§Ù„ذروة».

خافوا أن يزول التقليد؛ كان سكان القرية سيُرحّلون قريباً إلى مكان آخر، لتُمسي القرية موقعاً للتجارب النووية. توسّلته الممثّلة وأصدقاؤها أن يكتب عمّا تعلّموه. فعل ذلك، لكن من الواضح أنه لم يفكّر في مدى أهمّيته، لأنه دوّنه ملاحظات تركها داخل كتاب، وبقيت هناك إلى أن وجدتُها.

قاطعتني أثينا:

«Ù„يس الرقص شيئاً تكتب عنه؛ بل تقوم به».

«Ø¨Ø§Ù„ضبط. كل ما ذَكَرَتْهُ الملاحظات هو: ارقص حتى الإرهاق، كأنك متسلّق يصعد تلّة، جبلاً مقدّساً. ارقص حتى اللهاث لدرجة يُجبر معها جسدك على الحصول على الأكسجين بطريقة أخرى. وهذا، في النهاية، ما سيجعلك تفقد هوّيتك وعلاقتك مع الزمان والمكان. ارقص، لكن على وقع آلات النقر فحسب؛ كرّر العملية كل يوم؛ واعلم أن عينيك، في لحظة معينة، ستغمضان طبيعياً، وسوف تبدأ برؤية نور يشعّ من الداخل، نور يُجيب عن أسئلتك ويطوّر قواك الباطنة».

«ÙˆÙ‡Ù„ طوّرتَ قوى مميّزة ما؟».

بدلاً من الإجابة، اقترحتُ عليها أن تنضمّ إلى المجموعة ما دام ابنها بدا مرتاحاً تماماً حتى مع تعالي ضجة الصَنْج وآلات النقر الأخرى إلى أقصاها. في الوقت المعتاد من اليوم التالي، حضرتْ افتتاح الجلسة. أجريتُ تعارفاً بينها وبين أفراد المجموعة، قائلاً إنها جارتي في الطابق العلوي. لم يتكلّم أحد عن حياته، كما لم يسألها أحد عمّا كانت تفعله في الحياة. عندما حان الوقت، أدرتُ الموسيقا وبدأنا نرقص.

أخذتْ ترقص والولد بين ذراعيها، لكن سرعان ما غفا، فوضعته على الأريكة. قبل أن أُغمض عينيّ وأُدخل في الانخطاف، وجدتُ أنها فهمت تماماً ما عنيتُ بالدرب إلى «Ø§Ù„ذّروة».

كل يوم، ما خلا الأحد، كانت تحضر مع الولد. كنا نتبادل التحية، ثم أضع موسيقا أحضرها صديق لي من السهوب الروسية، وكنا نرقص جميعاً حتى الإرهاق. بعد مرور شهر على ذلك، طلبتْ نسخة عن الشريط.

«Ø£Ø±ØºØ¨ في أن أؤدّي الرقص صباحاً، قبل أن أترك فايورل في منزل أمي، وأذهب إلى العمل».

حاولتُ نصحها بالعدول عن ذلك.

قلت: «Ù„ا أدري، أعتقد أنّ مجموعة مترابطة بالطاقة نفسها تُوجِد نوعاً من الهالة التي تساعد كُلّاً على الدخول في حالة الانخطاف. كما أن الرقص قبل الذهاب إلى العمل قد يتسبّب في طردك من العمل، لأنك ستكونين مرهقة النهار بطوله».

فكّرت أثينا للحظة ثم قالت:

«Ø£Ù†Øª محقٌّ في الحديث عن الطاقة الجَماعية. في مجموعتك، مثلاً، أربعة ثنائيات وزوجتك. كلّهم وجدوا الحب؛ وذا السبب في قدرتهم على تشاطر ذبذبة إيجابية معي. أمّا أنا فلا شريك لي، أو بالأحرى، لديّ ابني، لكن ليس في وسعه إظهار حبه بعدُ بطريقة نفهمها. لذلك، أفضل تقبّل وحدتي. إذا حاولتُ الفرار منها الآن، فلن أجد شريكاً ثانية. إذا تقبّلتها، بدل مواجهتها، قد تتبدّل الأمور. لاحظتُ أن الوحدة تزداد شدّة عندما نحاول الوقوف أمامها وجهاً لوجه، لكنها تضعف عندما نتجاهلها ببساطة».

«Ù‡Ù„ انضممتِ إلى مجموعتنا بحثاً عن الحب؟».

«Ù„عله ذلك ذريعة ممتازة، على ما أعتقد، لكن الجواب هو «Ù„ا». جئتُ بحثاً عن معنىً لحياتي، لأنّ ابني فايورل هو معناها الأوحد حاضراً. أخشى أن ينتهي بي الأمر إلى تدميره، إما بأن أُفرِط في رعايته، وإما بأن أسقط عليه الأحلام التي لم أتمكّن يوماً من تحقيقها. ذات ليلة، فيما كنت أرقص، شعرتُ بأنني شُفيت. ولو كنا في صدد مرض جسدي، لأسمينا ذلك معجزة، لكن كان توعّكي روحانياً، يُتعسني. وفجأة اختفى».

عرفتُ ما عَنته.

تابعت أثينا: «Ù„Ù… يعلّمني أحد الرقص على صوت الموسيقا، لكن أشعر بأنني أدرك ما أفعله».

«Ù‡Ùˆ ليس شيئاً عليكِ تعلّمه. تذكّري عندما مشينا في المتنزّه وما رأيناه: الطبيعة تخلق إيقاعاتها الخاصة، وتتكيّف مع كل لحظة».

«ÙˆÙ„Ù… يعلّمني أحد كيف أحبّ. لكنني أحببت الله، أحببت زوجي، أُحب ابني وعائلتي. مع ذلك، فإن ثمة حلقة مفقودة. ورغم أنني أتعب عندما أرقص، فإنني حينما أتوقّف، أبدو وكأنني في حالة من النعمة، من الانتشاء العميق. أودّ أن يدوم هذا الانخطاف طوال النهار ويساعدني على إيجاد ما أفتقر إليه: حب رجل. عندما أرقص، يمكنني أن أرى قلب هذا الرجل، دون وجهه.

أُحسّ أنه قريب مني، ولذلك أحتاج إلى البقاء متيقّظة. أحتاج إلى الرقص صباحاً لكي أقضي بقية نهاري أتنبّه إلى كل ما يحدث من حولي».

«Ø£ØªØ¹Ø±ÙÙŠÙ† ما معنى كلمة «Ø§Ù†ØªØ´Ø§Ø¡»ØŸ مرادفها اللاتيني من أصل إغريقي ويعني «Ø§Ù„خروج من الذات». إن مكوثك خارج ذاتك طوال النهار يُحمّل الجسد والروح ما يفوق طاقتهما».

«Ø£ÙˆØ¯Ù‘ المحاولة على أي حال».

رأيتُ أن لا جدوى من مناقشتها، فنسختُ لها الشريط. ومذاك، كنت أصحو كل صباح على صوت الموسيقا ووقع الرقص في أعلى، وأتساءل كيف لها أن تواجه عملها في المصرف بعد ساعة تقريباً من الدخول في حالة من الانخطاف. عندما صادفتها في الرواق، دعوتها لتناول القهوة عندي. وأخبرتني أنها أعدّتْ نسخاً إضافية من الشريط، وأنّ الكثير من زملائها في العمل أصبحوا يبحثون عن «Ø§Ù„ذروة».

«Ù‡Ù„ أخطأت؟ هل كان سراً؟».

بالطبع هي لم تُخطىء، على العكس. بصنيعها هذا، كانت تساعدني في الحفاظ على تقليد بات شبه مفقود. بالاستناد إلى ملاحظات جدّي، قالت إحدى النساء إن راهباً زار المنطقة قد أخبرهم ذات مرة أنّ كلاً منا يحمل أسلافه والأجيال التالية في الصميم.

عندما نُعتق أنفسنا، نُعتق البشرية جمعاء.

«Ù„ذا، لا بُدّ لكلّ رجال تلك القرية في سيبيريا ونسائها أن يكونوا هنا الآن، ويكونوا سعداء جداً أيضاً. إنّ عملهم ينبعث من الرماد مجدداً في هذا العالم، كله بفضل جدّك. هناك أمر أودّ سؤالك عنه: ما الذي حملك على الرقص بعد قراءة تلك الملاحظات؟ لو أنك قرأت شيئاً عن الرياضة بدلاً منه، هل كنت لتقرِّر أن تصبح لاعب كرة قدم؟».

كان سؤالاً لم يطرحه عليّ أحد من قبل.

«Ù„أنني حينها، كنت مريضاً. كنت أعاني شكلاً نادراً من أشكال داء التهاب المفاصل، وأخبرني الأطباء أنّ عليّ التهيؤ للحياة في كرسي مدولب مع بلوغي الخامسة والثلاثين. وجدتُ أن الوقت ينفد منّي، وقرّرت بالتالي أن أكرّس نفسي لشيء لن أتمكّن من فعله لاحقاً. كتب جدّي على إحدى تلك الأوراق الصغيرة أنّ سكان دييدوف آمنوا بالقوى العلاجية للانخطاف».

«ÙˆÙŠØ¨Ø¯Ùˆ أنهم صائبون».

لم أقل شيئاً، لكنني لم أكن واثقاً تماماً بما حصل. لعل الأطباء كانوا على خطأ. ولعل واقع أنني من عائلة مهاجرة أجبرني ألا يكون لدي مجال للمرض، كان قوة ضاغطة على عقلي الباطن حفّزت في جسمي ردّة فعل طبيعية. أو لعلها كانت أعجوبة فعلاً، على الرغم من أن ذلك يتنافى تماماً مع عقيدتي الكاثوليكية القائلة بأن الرقص ليس علاجاً.

أذكر يوم كنت مراهقاً أنه لم يكن لدي فكرة عن ماهية الموسيقا المناسبة، وهكذا، تعوّدت ارتداء قلنسوة سوداء تغطي الوجه والتخيّل أن كل ما حولي قد انتفى وجوده. وكانت روحي ترتحل إلى دييدوف، لتكون مع أولئك الرجال والنساء، مع جدّي وحبيبته الممثّلة. في سكون غرفة نومي، كنت أسأل كلاً منهم أن يعلّمني الرقص، أن يعلّمني تخطّي حدودي، لأني كنت أدنو من الشلل الدائم. كلما تحرّك جسمي، ازداد نور قلبي سطوعاً، وتعلّمت أكثر؛ ربما من تلقاء نفسي وربما من أشباح الماضي.

حتى أنني تخيّلت الموسيقا التي لا بُدّ أنهم كانوا يستمعون إليها خلال طقوسهم. وعندما زار أحد أصدقائي سيبيريا بعد سنوات بعيدة لاحقاً، طلبتُ إليه أن يجلب لي بعض التسجيلات الموسيقية. ويا لدهشتي حين كان أحدها مشابهاً جداً للموسيقا التي تخيّلت أنها ترافق الرقص في دييدوف.

كان من الجيد أنني لم أُخبر أثينا بأي من ذلك؛ خَطَرَ لي أنها كانت سريعة التأثّر، وغير مستقرّة نوعاً ما.

كلّ ما قلته لها: «Ø±Ø¨Ù…ا ما تفعلينه صائب».

تحدّثنا مرة أخرى، قُبيل سفرها إلى الشرق الأوسط. بدت مسرورة كما لو أنها وجدت كل ما أرادته… الحب.

«Ø´ÙƒÙ‘Ù„ زملائي في العمل جماعة، أطلقوا عليها اسم «Ø­Ø¬Ù‘اج الذروة»ØŒ وكلّ ذلك بفضل جَدِّك».

«ØªÙ‚صدين، كلّه بفضلك، لأنكِ أنت التي شعرت بالحاجة إلى أن تشركي الآخرين في الرقص. أعلم أنك راحلة، لكن أود أن أشكرك على إضفاء بُعدٍ آخر على ما كنت أفعله كل تلك السنوات، في محاولة نشر النور بتردّد على قلّة من المهتمّين، لخوفي الدائم من أن يجد الناس القصة بأكملها قصة سخيفة».

«Ø£ØªØ¯Ø±ÙŠ ما تعلّمته؟ صحيح أنّ الانتشاء يتمثّل في القدرة على الخروج من الذات، إلّا أن الرقص هو وسيلة من الارتقاء إلى الفضاء، من اكتشاف أبعاد جديدة والبقاء مع ذلك في اتصال مع الجسد. عندما ترقص، يتمكّن العالم الروحاني والعالم المادي من التعايش بسرور تام. أعتقد أن راقصي الباليه يرقصون على رؤوس أصابعهم لكي يتمكّنوا من ملامسة السماء بأناملهم».

إن كانت ذاكرتي لا تخونني،فتلك كانت آخر كلماتها لي. لدى تأدية أي رقصة نستسلم لها بفرح، يفقد الذهن خلالها قدرته التحكّمية، ويُمسك القلب برسن الجسد. عندئذ فقط تتجلّى «Ø§Ù„ذروة». ما دمنا نؤمن بها طبعاً.

الفصل التالي سيعرض في 10/03/2007

أعزّائي القرّاء،

بما أنه ليس في إمكاني التحدّث بلغتكم، طلبت من شركة المطبوعات للتوزيع والنشر، الناشر باللغة العربية، أن تترجم لي كل تعليقاتكم القيّمة على روايتي الجديدة. ملاحظاتكم وآراؤكم تعني لي الكثير.

مع حبّي،

باولو كويليو

Premier Chapitre

Avant que toutes ces dépositions ne quittent ma table de travail et suivent le destin que je leur avais fixé, j’ai pensé en faire un livre traditionnel, dans lequel on raconte une histoire vraie après une recherche exhaustive.

J’ai commencé í  lire une série de biographies qui auraient pu m’aider í  l’écrire, et j’ai compris ceci : l’opinion que l’auteur se fait du personnage principal finit par influencer le résultat des recherches. Comme mon intention n’était pas précisément de dire ce que je pense, mais de montrer comment l’histoire de la « sorcière de Portobello » avait été vue par ses principaux acteurs, j’ai finalement abandonné l’idée du livre ; j’ai pensé qu’il valait mieux simplement transcrire ce qui m’avait été raconté.

Heron Ryan, 44 ans, journaliste

Personne n’allume une lampe pour la cacher derrière la porte : le but de la lumière, c’est d’apporter davantage de clarté autour de vous, de vous ouvrir les yeux, de vous montrer les merveilles qui vous entourent.

Personne n’offre en sacrifice son bien le plus précieux : l’amour.

Personne ne confie ses ríªves í  des individus destructeurs.

Sauf Athéna.

Très longtemps après sa mort, son ancienne maí®tresse m’a demandé de l’accompagner jusqu’í  la ville de Prestonpans, en Écosse. Se prévalant d’une loi féodale qui fut abolie le mois suivant, la ville accordait le pardon officiel í  quatre-vingt-une personnes exécutées pour pratique de sorcellerie au cours des XVIe et XVIIe siècles – ainsi qu’í  leurs chats.

D’après le porte-parole officiel des barons de Prestoungrange et Dolphinstoun, « on avait condamné la plupart sans aucune preuve concrète, en se fondant uniquement sur les témoins de l’accusation, qui déclaraient sentir la présence d’esprits malins ».

Ce n’est pas la peine de rappeler ici tous les excès de l’Inquisition, avec ses chambres de torture et les flammes de ses bí»chers inspirés par la haine et la vengeance. Mais, en chemin, Edda a répété plusieurs fois qu’il y avait dans ce geste quelque chose qu’elle ne pouvait croire : la ville et le quatorzième baron de Prestoungrange et Dolphinstoun « accordaient le pardon » í  des personnes exécutées brutalement.

« Nous sommes au XXIe siècle, et les descendants des vrais criminels, ceux qui ont tué des innocents, se jugent encore en droit de “pardonner”. Tu le sais bien, Heron. »

Je le savais. Une nouvelle chasse aux sorcières a commencé et gagne du terrain. Cette fois, l’arme n’est plus le fer rouge, mais l’ironie ou la répression. Tous ceux qui se découvrent par hasard un don et osent en parler sont regardés avec méfiance. Et en général, le mari, l’épouse, le père, le fils, qui que ce soit, au lieu d’en íªtre fier, finit par interdire toute allusion au sujet, de peur d’exposer sa famille au ridicule.

Avant de rencontrer Athéna, je pensais que tous ces phénomènes n’étaient qu’une faí§on malhonníªte d’exploiter le désespoir de l’íªtre humain. Mon voyage en Transylvanie pour le documentaire sur les vampires, c’était encore une manière de montrer comment les gens se laissent aisément abuser ; certaines croyances, aussi absurdes qu’elles puissent paraí®tre, demeurent dans l’imaginaire et sont finalement utilisées par des gens sans scrupule. Lorsque j’ai visité le chí¢teau de Dracula, reconstruit uniquement pour donner aux touristes la sensation de se trouver dans un lieu extraordinaire, j’ai été approché par un fonctionnaire du gouvernement, qui a insinué que je recevrais un cadeau assez « significatif » (ce sont ses propres mots) quand le film serait présenté sur la BBC. Pour lui, je contribuais í  la propagation d’un mythe important, et cela méritait une récompense généreuse. Un guide m’a expliqué que le nombre des visiteurs augmentait chaque année et que toutes les références au lieu seraient positives, míªme si l’on affirmait que le chí¢teau était une mystification, que Vlad Dracul était un personnage historique sans aucun rapport avec le mythe, et que toute cette histoire n’était que le délire d’un Irlandais (N.R. : Bram Stoker) qui n’avait jamais visité la région.

í€ ce moment précis, j’ai compris que, aussi rigoureux que je puisse íªtre avec les faits, je collaborais involontairement í  un mensonge. L’idée de mon scénario était justement de démystifier l’endroit, mais les gens croient ce qu’ils veulent ; le guide avait raison, au fond, j’allais contribuer í  lui faire davantage de publicité. J’ai renoncé immédiatement au projet, bien que j’eusse investi une somme non négligeable dans le voyage et dans les recherches.

Mais l’expédition en Transylvanie devait avoir finalement un impact énorme sur ma vie : j’ai rencontré Athéna, au moment oí¹ elle recherchait sa mère.

Le destin, ce mystérieux, implacable destin, nous a mis face í  face dans le hall insignifiant d’un hí´tel plus insignifiant encore. J’ai été témoin de sa première conversation avec Deidre – ou Edda, ainsi qu’elle aime qu’on l’appelle. J’ai assisté, comme spectateur de moi-míªme, au combat inutile que menait mon cÅ“ur pour que je ne me laisse pas séduire par une femme n’appartenant pas í  mon univers. J’ai applaudi quand la raison a perdu la bataille, et je n’ai eu d’autre solution que de m’abandonner, d’accepter que j’étais amoureux.

Et cette passion m’a conduit í  assister í  des rituels que je n’aurais jamais imaginés, í  deux matérialisations, í  des transes. Pensant que l’amour m’aveuglait, j’ai douté de tout ; le doute, loin de me paralyser, m’a poussé vers des océans dont je ne pouvais admettre l’existence. C’est cette force qui, dans les moments les plus difficiles, m’a permis d’affronter le cynisme de mes amis journalistes et d’écrire sur Athéna et son travail. Et comme mon amour demeure vivant bien qu’Athéna soit morte, la force reste présente, mais je ne désire rien d’autre qu’oublier ce que j’ai vu et appris. Je ne pouvais naviguer dans ce monde-lí  qu’en tenant les mains d’Athéna.

C’étaient ses jardins, ses fleuves, ses montagnes. í€ présent qu’elle est partie, j’ai besoin que tout redevienne vite comme avant ; je vais me concentrer sur les problèmes de circulation, la politique étrangère de la Grande-Bretagne, la faí§on dont on administre nos impí´ts. Je veux me remettre í  penser que le monde de la magie n’est qu’un trucage bien élaboré. Que les gens sont superstitieux. Que ce que la science ne peut expliquer n’a pas le droit d’exister.

Quand les réunions í  Portobello sont devenues incontrí´lables, son comportement a fait l’objet d’innombrables discussions, míªme si aujourd’hui je me réjouis qu’elle ne m’ait jamais écouté. S’il existe une consolation dans la tragédie qu’est la perte d’un íªtre que l’on a beaucoup aimé, elle est dans l’espoir, toujours nécessaire, que c’était peut-íªtre mieux ainsi.

Je me réveille et je m’endors avec cette certitude ; il vaut mieux qu’Athéna s’en soit allée avant de descendre aux enfers de cette Terre. Son esprit n’aurait jamais retrouvé la paix depuis les événements qui avaient fait d’elle le personnage de « la sorcière de Portobello ». Le restant de sa vie aurait été un douloureux affrontement entre ses ríªves personnels et la réalité collective. Vu sa nature, elle aurait lutté jusqu’au bout, gaspillé son énergie et sa joie í  essayer de prouver quelque chose que personne, absolument personne, n’est príªt í  croire.

Peut-íªtre a-t-elle cherché la mort comme un naufragé cherche une í®le. Sans doute a-t-elle souvent attendu, dans une station de métro au petit matin, des agresseurs qui ne venaient pas. Marché dans les quartiers les plus dangereux de Londres, en quíªte d’un assassin qui ne se montrait pas. Provoqué la colère des violents, qui ne parvenaient pas í  manifester leur rage.

Et puis elle a réussi í  se faire brutalement assassiner. Mais, en fin de compte, combien d’entre nous échappent au risque de voir ce qui compte dans leur vie disparaí®tre d’une heure í  l’autre ? Je ne parle pas seulement ici des personnes, mais aussi de nos idéaux et de nos ríªves : nous pouvons résister un jour, une semaine, quelques années, mais nous sommes toujours condamnés í  perdre. Notre corps demeure vivant, mais l’í¢me finit tí´t ou tard par recevoir un coup mortel. Un crime parfait, sans que nous sachions qui a assassiné notre joie, pour quels motifs, et oí¹ sont les coupables.

Et ces coupables, qui ne disent pas leur nom, ont-ils conscience de leurs gestes ? Je ne le pense pas, parce qu’ils sont eux aussi victimes de la réalité qu’ils ont créée – fussent-ils dépressifs, arrogants, sans pouvoir ou puissants.

Ils ne comprennent pas et ils ne pourront jamais comprendre le monde d’Athéna. Heureusement, je le dis de cette manière : le monde d’Athéna. J’admets enfin qu’elle était ici de passage, comme une faveur ; je suis comme quelqu’un qui se trouve dans un beau palais, mangeant ce qu’il y a de meilleur, conscient que ce n’est qu’une fíªte ; le palais ne lui appartient pas, la nourriture n’a pas été achetée avec son argent, et í  un moment donné les lumières s’éteignent, les propriétaires vont se coucher, les domestiques regagnent leurs chambres, la porte se ferme, et il se retrouve dans la rue, attendant un taxi ou un autobus, de retour dans la médiocrité de son quotidien.

Je suis de retour. Ou plutí´t : une partie de moi revient vers ce monde dans lequel seulement ce que nous voyons, touchons et pouvons expliquer a un sens. Je veux connaí®tre de nouveau les contraventions pour excès de vitesse, les gens qui discutent í  la banque, et les éternelles récriminations au sujet du temps, des films de terreur et des courses de Formule 1. Voilí  l’univers que je devrai fréquenter pour le restant de mes jours ; je me marierai, j’aurai des enfants, le passé sera un vieux souvenir et, í  la fin, je me demanderai au cours de la journée : comment ai-je pu íªtre aussi aveugle, comment ai-je pu íªtre aussi ingénu ?

Je sais aussi que, la nuit, une autre partie de moi, flottant dans l’espace, sera en contact avec des choses qui sont aussi réelles que le paquet de cigarettes et le verre de gin que j’ai devant moi. Mon í¢me dansera avec l’í¢me d’Athéna, je serai avec elle dans mon sommeil, je me réveillerai en sueur, j’irai í  la cuisine boire un verre d’eau, je comprendrai que pour combattre des fantí´mes, il faut recourir í  des instruments qui ne font pas partie de la réalité. Alors, suivant les conseils de ma grand-mère, je placerai des ciseaux ouverts sur la table de nuit, et je supprimerai ainsi la suite du ríªve.

Le lendemain, je regarderai les ciseaux avec un certain regret. Mais je dois me réadapter í  ce monde, ou bien je finirai par devenir fou.

Le prochain chapitre sera en ligne le 12.03.2007

Primo Capitolo

Prima che tutte queste testimonianze lasciassero la mia scrivania per seguire il destino che io avevo stabilito per esse, mi ero prefisso di trasformarle in un libro tradizionale, nel quale una storia reale viene raccontata al termine di una ricerca esaustiva.

Ho cominciato a leggere una serie di biografie che potessero aiutarmi a scrivere il libro; e sono arrivato a una conclusione: l’opinione dell’autore nei confronti del protagonista della vicenda finisce con l’influenzare il risultato delle sue ricerche. Dal momento che non avevo la precisa intenzione di esporre la mia personale opinione sui fatti, bensí¬ di mostrare come la storia della “strega di Portobello” era stata vista dai suoi interpreti principali, ho deciso di abbandonare l’idea del libro, pensando che fosse meglio trascrivere semplicemente quello che mi era stato raccontato.

Heron Ryan, 44 anni, giornalista

Nessuno accende una lampada per nasconderla dietro la porta: lo scopo della luce è diffondere dell’altra luce intorno, far aprire gli occhi, mostrare le meraviglie circostanti.
Nessuno offre in sacrificio la cosa pií¹ importante che possiede: l’amore.
Nessuno consegna i propri sogni nelle mani di coloro che possono distruggerli.
Eccetto Athena.
Molto tempo dopo la sua morte, la sua antica maestra mi chiese di accompagnarla nella cittadina di Prestonpans, in Scozia. Lí¬, avvalendosi di una legge feudale che sarebbe stata abolita il mese successivo, la cittí  aveva concesso ufficialmente il perdono a 81 persone – e ai loro gatti – giustiziate per pratiche di stregoneria tra il XVI e il XVII secolo.
Secondo il portavoce dei baroni di Prestoungrange e Dolphinstoun, “la maggior parte di quegli individui era stata condannata senza alcuna prova concreta, unicamente sulla base di testimoni d’accusa che avevano dichiarato di avvertire la presenza di spiriti maligni”.
íˆ perfettamente inutile ricordare di nuovo gli eccessi dell’Inquisizione, le sue sale di tortura e i suoi roghi ardenti di odio e di vendetta. Ma, durante il viaggio, Edda ripeté varie volte che, in quel gesto, c’era qualcosa che non poteva accettare: il quattordicesimo barone di Prestoungrange e Dolphinstoun e la cittí  stavano “concedendo il perdono” a persone giustiziate crudelmente.
“Siamo nel XXI secolo, e i discendenti dei veri criminali – quelli che uccisero degli innocenti – si ritengono ancora in diritto di ‘perdonare’. íˆ qualcosa che sai bene, Heron.”
Lo sapevo. Sta cominciando a diffondersi una nuova caccia alle streghe: questa volta l’arma non è il ferro arroventato, bensí¬ l’ironia o la repressione. Chiunque scopra casualmente di possedere un dono e osi parlare della propria capacití , viene guardato con diffidenza. E allora il marito, la moglie, il padre, il figlio – il beneficiario di una simile grazia – invece di esserne orgoglioso, finisce per proibire qualsiasi accenno all’argomento, per paura di esporre la famiglia al ridicolo.
Prima di conoscere Athena, pensavo che si trattasse soltanto di una maniera disonesta di sfruttare la disperazione degli uomini. Il mio viaggio in Transilvania per il documentario sui vampiri era anche un modo per mostrare come le persone vengano ingannate facilmente: per quanto assurde possano sembrare, talune credenze permangono nell’immaginario degli esseri umani e finiscono per venir usate da gente senza scrupoli. Quando visitai il castello di Dracula – ricostruito solo per dare ai turisti la sensazione di trovarsi in un luogo particolare -, fui avvicinato da un funzionario del governo: mi lascií² intendere che, alla fine, avrei ricevuto un regalo “piuttosto significativo” (usí² queste parole) qualora il film fosse stato trasmesso dalla BBC. Secondo quel tizio, stavo contribuendo ad accrescere l’importanza della leggenda, e questo meritava di essere ricompensato generosamente. Una delle guide disse che il numero di visitatori aumentava di anno in anno e che ogni riferimento al luogo sarebbe risultato positivo, anche se si fosse affermato che il castello era un falso, che il personaggio storico di Vlad Dracul non aveva alcun nesso con il mito e che tutta la faccenda non era altro che il delirio di un irlandese (N.d.R.: Bram Stoker), il quale non aveva mai visitato la regione.
In quel preciso momento capii che, per quanto rigorosamente avessi trattato i fatti, avrei involontariamente collaborato alla mistificazione: anche se con il mio servizio intendevo proprio demistificare quel luogo, sapevo che le persone credono a cií² che desiderano. La guida aveva ragione: in fondo, avrei collaborato a diffondere un’ulteriore propaganda. Rinunciai subito al progetto, pur avendo investito una discreta somma nel viaggio e nelle ricerche.
Comunque, alla fine, quel viaggio in Transilvania avrebbe avuto un impatto enorme sulla mia vita: lí¬ conobbi Athena, quando era alla ricerca della madre. Il destino – un misterioso, implacabile destino – ci mise l’uno di fronte all’altra in una hall insignificante di un albergo ancora pií¹ insignificante. Fui testimone della sua prima conversazione con Deidre – o Edda, come ama farsi chiamare. Quasi fossi lo spettatore di una scena recitata da me stesso, assistetti all’inutile lotta intrapresa dal mio cuore per non lasciarmi sedurre da una donna che non apparteneva al mio mondo. Applaudii quando la ragione perse la battaglia, e mi rimase la sola alternativa di abbandonarmi e di accettare che ero innamorato.
Questa passione mi ha portato ad assistere a rituali dei quali non avrei mai immaginato l’esistenza, a due materializzazioni, a trance. Pensando di essere accecato dall’amore, ho dubitato di tutto: ma, anziché paralizzarmi, il dubbio mi ha spinto verso oceani di cui non ero in grado di ammettere nemmeno la presenza. íˆ stata questa forza che, nei momenti pií¹ difficili, mi ha permesso di affrontare il cinismo di altri giornalisti amici e di scrivere di Athena e del suo lavoro. E visto che l’amore è ancora vivo, anche se ormai Athena è morta, quella forza è sempre presente, sebbene io desideri soltanto dimenticare cií² che ho visto e appreso. Avrei potuto navigare in quel mondo solo tenendo per mano Athena.
Quelli erano i suoi giardini, i suoi fiumi, le sue montagne. Ora che se n’è andata, ho bisogno che tutto torni rapidamente a essere come prima: mi concentrerí² maggiormente sui problemi del traffico, sulla politica estera della Gran Bretagna, su come amministrano le entrate derivanti dalle nostre tasse. Voglio tornare a pensare che il mondo della magia sia solo un trucco ben congegnato. Che le persone siano superstiziose. Che le cose che la scienza non puí² spiegare non abbiano alcun diritto di esistere.
Quando le riunioni a Portobello cominciarono a diventare incontrollabili, innumerevoli furono le discussioni sul suo comportamento, anche se oggi sono felice che lei non mi abbia mai ascoltato. Se puí² esistere una consolazione nella tragedia di perdere qualcuno che amiamo profondamente, essa è costituita dalla speranza – necessaria e insopprimibile – che forse è stato meglio cosí¬.
Io mi sveglio e mi addormento con una simile certezza: è stato meglio che Athena se ne sia andata prima di scendere negli inferi di questa terra. Non avrebbe mai pií¹ potuto godere della pace dello spirito dopo gli avvenimenti che la fecero diventare la “strega di Portobello”. Il resto della sua vita sarebbe stato un amaro scontro tra i suoi sogni personali e la realtí  collettiva. Conoscendo la sua natura, avrebbe lottato sino alla fine, avrebbe sprecato le proprie energie e la propria gioia nel tentativo di dimostrare qualcosa a cui nessuno – assolutamente nessuno – è disposto a credere.
Chissí , avrí  cercato la morte come un naufrago cerca un’isola. Avrí  vagato per molte stazioni della metropolitana all’alba, aspettando qualcuno che la aggredisse – qualcuno che non arrivava. Avrí  camminato per i quartieri pií¹ malfamati di Londra, in cerca di un assassino che non si mostrava mai. Avrí  provocato l’ira dei rozzi, incapaci di dar sfogo alla loro rabbia.
Finché è riuscita a farsi assassinare brutalmente. Ma, in realtí , quanti di noi rifuggono dal vedere le cose importanti della vita scomparire da un momento all’altro? E non mi riferisco solo alle persone, ma anche ai nostri ideali e sogni: possiamo resistere un giorno, una settimana, qualche anno, eppure siamo sempre condannati a perdere. Il nostro corpo è ancora vivo ma, prima o poi, la nostra anima finisce per subire un colpo mortale. Un delitto perfetto, in cui non sappiamo chi abbia assassinato la nostra gioia, per quali motivi sia stato perpetrato quel crimine e dove siano i colpevoli.
Ma questi colpevoli – che non dicono i loro nomi – avranno coscienza dei propri gesti? No, penso di no, perché anch’essi sono vittime della realtí  che hanno creato – per quanto siano depressi, arroganti, impotenti e forti.
Non capiscono e non capirebbero mai il mondo di Athena. Per fortuna che mi sto esprimendo cosí¬: “il mondo di Athena”. Sto finalmente accettando che lei era lí¬ di passaggio, alla stregua di un favore, come qualcuno che si trovi in un bellissimo palazzo, mangi le pietanze pií¹ succulente, consapevole tuttavia che si tratta solo di una festa, che quella magione non gli appartiene, che il cibo non è stato comprato con il suo denaro e che, a un certo momento, le luci si spegneranno, i padroni di casa andranno a dormire, i domestici si ritireranno nelle loro stanze, la porta si chiuderí … E allora si ritroverí  di nuovo fuori, in attesa di un taxi o di un autobus, per far ritorno alla mediocrití  del quotidiano.
Ecco, io sono sulla via del ritorno. O, per meglio dire, una parte di me sta tornando verso questo mondo in cui ha senso soltanto cií² che vediamo, tocchiamo e possiamo spiegare. Voglio vivere nuovamente le multe per eccesso di velocití , le persone che discutono davanti ai bancomat, le eterne lamentele sul tempo, i film dell’orrore e le gare di Formula 1. Questo è l’universo con cui dovrí² confrontarmi per il resto dei miei giorni: mi sposerí², avrí² dei figli, e il passato sarí  un ricordo lontano che, alla fine, mi porterí  a domandarmi nelle ore del giorno: come ho potuto essere tanto cieco? Come ho potuto essere cosí¬ ingenuo?
So anche che, durante la notte, un’altra parte del mio essere continuerí  a vagare nello spazio, in contatto con cose che sono altrettanto reali del pacchetto di sigarette e del bicchiere di gin che ho davanti a me. La mia anima danzerí  con quella di Athena; io sarí² insieme a lei fintantoché dormirí²; mi sveglierí² sudato, andrí² in cucina a bere dell’acqua, comprenderí² che per combattere i fantasmi bisogna servirsi di mezzi che non appartengono alla realtí . Allora, seguendo i consigli di mia nonna, metterí² una forbice aperta sul comodino, e cosí¬ reciderí² il seguito del sogno.
L’indomani, guarderí² la forbice con un moto di pentimento. Ma io devo riadattarmi a questo mondo, o finirí² per impazzire.

Il prossimo capitolo sarí  on-line: 12.03.07

“Cari lettori, poiché non parlo la vostra lingua, ho chiesto alla casa editrice di tradurre i vostri commenti. Le vostre considerazioni sul mio nuovo romanzo sono molto importanti per me.”

Con affetto, Paulo Coelho

Πρώτο κεφάλαιο

Προτού φύγουν όλες αυτές οι σημειώσεις από το γραφείο μου και ακολουθήσουν το πεπρωμένο που τους προόριζα, είχα σκεφτεί να τις μετατρέψω σε κανονικό βιβλίο, με θέμα μια πραγματική ιστορία δημοσιευμένη κατόπιν εξαντλητικής έρευνας.Άρχισα να διαβάζω μια σειρά από βιογραφίες, που ίσως με βοηθούσαν να γράψω το βιβλίο, και κατάλαβα κάτι: η γνώμη του συγγραφέα για τον κεντρικό ήρωα επηρεάζει τελικά το αποτέλεσμα των ερευνών. Καθώς πρόθεσή μου δεν ήταν να πω τη γνώμη μου, αλλά ναδείξω πώς είδαν την ιστορία της «Î¼Î¬Î³Î¹ÏƒÏƒÎ±Ï‚ του Πορτομπέλο» οι πρωταγωνιστές της, εγκατέλειψα τελικά την ιδέα του βιβλίου· θεώρησα καλύτερο να μεταφέρω απλώς αυτά που μου είχαν αφηγηθεί.

Χίρον Ράιαν, 44 ετών, δημοσιογράφος

ΚΑΝΕΙΣ ΔΕΝ ΑΝΑΒΕΙ ΤΟ ΛΥΧΝΑΡΙ για να το κρύψει πίσω από την πόρτα: ο σκοπός του φωτός είναι να φέρει περισσότερο φως γύρω του, να ανοίξει μάτια, να αποκαλύψει τα θαύματα που υπάρχουν γύρω μας.

Κανείς δε θυσιάζει το σημαντικότερο πράγμα που έχει:

την αγάπη.

Κανείς δεν εναποθέτει τα όνειρά του στα χέρια εκείνων που μπορεί να τον καταστρέψουν.

Εκτός από την Αθηνά.

Πολύ καιρό μετά το θάνατό της, η παλιά δασκάλα της μου ζήτησε να τη συνοδεύσω μέχρι την πόλη Πρέστον Πανς, στη Σκοτία. Εκεί, βάσει ενός φεουδαρχικού νόμου που καταργήθηκε μέσα σε ένα μήνα, η πόλη απένειμε επίσημη χάρη σε 81 ανθρώπους και στις γάτες τους, που είχαν εκτελεστεί για εξάσκηση μαγείας το 16ο και το 17ο αιώνα.

Σύμφωνα με τον επίσημο εκπρόσωπο των Συμβουλίων μαρόνων του Πρέστουνγκραντζ και του Ντόλφινστουν, «Î¿Î¹ περισσότεροι καταδικάστηκαν χωρίς καμία χειροπιαστή απόδειξη, παρά μόνο βάσει μαρτύρων κατηγορίας οι οποίοι δήλωναν ότι είχαν διαισθανθεί την παρουσία κακοποιών πνευμάτων».

Δεν αξίζει τον κόπο να αναφερθούμε ξανά στις υπερβολές της Ιεράς Εξέτασης, με τις αίθουσες βασανιστηρίων και τις εκτελέσεις στην πυρά του μίσους και της εκδίκησης. Στο δρόμο, όμως, η Έντα επανέλαβε πολλές φορές ότι υπήρχε κάτι στην όλη υπόθεση που της φαινόταν απαράδεκτο: η πόλη και ο 14ος βαρόνος του Πρέστουνγκραντζ και του Ντόλφινστοουν «Î±Ï€Î­Î½ÎµÎ¹Î¼Î±Î½ χάρη» σε ανθρώπους που είχαν εκτελεστεί στυγνά.

«ÎˆÏ‡Î¿Ï…με μπει για τα καλά στον 21ο αιώνα και οι απόγονοι των πραγματικών εγκληματιών, εκείνων που σκότωναν αθώους, θεωρούν ακόμα ότι τους ανήκει το δικαίωμα να “συγχωρού픝. Ξέρεις εσύ, Χίρον».

Ήξερα. Ένα καινούριο κυνήγι μαγισσών έχει αρχίσει να κερδίζει έδαφος. Αυτή τη φορά το όπλο δεν είναι πλέον το πυρωμένο σίδερο, αλλά η ειρωνεία ή η καταπίεση. Όλοι όσοι ανακαλύψουν κατά τύχη κάποιο χάρισμα που διαθέτουν και τολμήσουν να μιλήσουν γι’ αυτό αντιμετωπίζονται με δυσπιστία. Ο άντρας τους, η γυναίκα τους, το παιδί τους, δεν έχει σημασία ποιος, αντί να νιώθουν περήφανοι, τους απαγορεύουν να αναφέρουν καν το θέμα, από φόβο μην εκτεθεί η οικογένειά τους στο χλευασμό των άλλων.

Πριν γνωρίσω την Αθηνά, πίστευα ότι όλα αυτά δεν ήταν παρά ένας δόλιος τρόπος εκμετάλλευσης του ανθρώπινου πόνου. Το ταξίδι μου στην Τρανσιλβανία για το ντοκιμαντέρ σχετικά με τους βρικόλακες ήταν επίσης ένας τρόπος να δείξω πόσο εύκολο είναι να εξαπατήσεις τον κόσμο· κάποιες δεισιδαιμονίες παραμένουν στο μυαλό των ανθρώπων, όσο παράλογες κι αν φαίνονται, και τελικά τις εκμεταλλεύονται οι ασυνείδητοι.

Όταν επισκέφτηκα το κάστρο του Δράκουλα, που είχε ανακαινιστεί μόνο και μόνο για να δώσει στους τουρίστες την αίσθηση ότι βρίσκονταν σε κάποιο ιδιαίτερο μέρος, ήρθε να με βρει ένα κυβερνητικό στέλεχος· υπαινίχθηκε ότι, όταν το ντοκιμαντέρ θα προβαλλόταν από το BBC, εγώ θα λάμβανα ένα αρκετά «Î¾ÎµÏ‡Ï‰ÏÎ¹ÏƒÏ„ÏŒ» (όπως μου είπε) δώρο. Όπως υποστήριξε, θα συνέβαλλα στη διάδοση της σημασίας του μύθου, συνεπώς μου άξιζε ν’ ανταμειφθώ πλουσιοπάροχα.

Ένας από τους ξεναγούς είπε ότι ο αριθμός των επισκεπτών αυξανόταν κάθε χρόνο και ότι οποιαδήποτε αναφορά στην περιοχή θα λειτουργούσε θετικά, ακόμα κι αν διαβεβαίωνε τους τηλεθεατές ότι το κάστρο ήταν ψεύτικο, ότι ο Βλαντ Ντράκουλα ήταν ιστορική προσωπικότητα που δεν είχε καμία σχέση με το μύθο και ότι όλα αυτά δεν ήταν τίποτα περισσότερο από το παραλήρημα ενός Ιρλανδού συγγραφέα (Σ.τ.Σ.: Μπραμ Στόκερ) που δεν είχε πάει ποτέ εκεί.

Εκείνη ακριβώς τη στιγμή κατάλαβα ότι, όσο ακριβής κι αν ήμουν ως προς τα γεγονότα, θα υποστήριζα άθελά μου το ψέμα· ακόμα κι αν η κεντρική ιδέα του σεναρίου μου ήταν ακριβώς να απομυθοποιήσω την περιοχή, το κοινό πιστεύει τελικά ÏŒ,τι θέλει. Ο ξεναγός είχε δίκιο, στην ουσία θα συνέβαλλα στην προπαγάνδα. Εγκατέλειψα αμέσως τα σχέδιά μου, παρόλο που είχα επενδύσει μεγάλο χρηματικό ποσό στο ταξίδι και στην έρευνα.

Όμως η μετάβασή μου στην Τρανσιλβανία τελικά θα επηρέαζε τη ζωή μου σε μεγάλο βαθμό: γνώρισα την Αθηνά, την περίοδο που έψαχνε να βρει τη μητέρα της. Το πεπρωμένο, το μυστηριώδες, αμείλικτο πεπρωμένο, μας έφερε τον έναν απέναντι στον άλλο, στο ασήμαντο φουαγιέ ενός ακόμα πιο ασήμαντου ξενοδοχείου. Ήμουν μάρτυρας της πρώτης συζήτησής της με την Ντίντρε – ή Έντα, όπως προτιμά να τη λένε. Παρακολούθησα, σαν να ήμουν παρατηρητής του εαυτού μου, τον άδοξο αγώνα που έδωσε η καρδιά μου για να μη με σαγηνεύσει μια γυναίκα που δεν ανήκε στον κόσμο μου. Χειροκρότησα όταν η λογική έχασε τη μάχη και η μόνη εναλλακτική λύση που μου απέμεινε ήταν να παραδοθώ, να παραδεχτώ ότι ήμουν ερωτευμένος.

Κι αυτός ο έρωτας με οδήγησε να δω τελετές που ποτέ δεν είχα φανταστεί ότι υπήρχαν, δύο φορές υλοποίηση με τη δύναμη του πνεύματος, καταστάσεις έκστασης. Πίστευα ότι με είχε τυφλώσει η αγάπη, γι’ αυτό και αμφισβητούσα τα πάντα· η αμφισβήτηση, αντί να με παραλύσει, με έσπρωξε σε ωκεανούς που δεν μπορούσα να παραδεχτώ ότι υπήρχαν. Αυτή η δύναμη, στις πιο δύσκολες στιγμές, με έκανε ικανό να αντιμετωπίσω την κυνικότητα άλλων συναδέλφων δημοσιογράφων και να γράψω για την Αθηνά και τη δουλειά της. Κι αφού η αγάπη παραμένει ζωντανή, έστω κι αν η Αθηνά έχει πια πεθάνει, συνεχίζει να υπάρχει και η δύναμη, αλλά παρ’ όλα αυτά η μόνη μου επιθυμία είναι να ξεχάσω όλα όσα είδα και έμαθα. Μόνο κρατώντας την Αθηνά από το χέρι θα μπορούσα να περιπλανηθώ σε αυτό τον κόσμο.

Σε αυτόν είναι οι δικοί της κήποι, τα δικά της ποτάμια, τα δικά της βουνά. Τώρα που έφυγε, έχω ανάγκη να ξαναγίνουν γρήγορα όλα όπως πριν· θα επικεντρωθώ στα προβλήματα που προκαλεί η κίνηση στους δρόμους, στην εξωτερική πολιτική της Μεγάλης Βρετανίας, στον τρόπο με τον οποίο διαχειρίζονται τους φόρους μας. Θέλω να πιστέψω ξανά ότι ο κόσμος της μαγείας είναι μονάχα ένα καλοστημένο κόλπο. Ότι οι άνθρωποι είναι προληπτικοί. Ότι όσα δεν μπορεί να εξηγήσει η επιστήμη δεν έχουν δικαίωμα ύπαρξης.

Όταν οι συγκεντρώσεις στην Oδό Πορτομπέλο άρχισαν να βγαίνουν εκτός ελέγχου, έγιναν αμέτρητες συζητήσεις για τη συμπεριφορά της, παρόλο που σήμερα χαίρομαι που δε με άκουσε ποτέ. Αν μας παρηγορεί κάτι όταν ζούμε την τραγωδία τού να χάνουμε κάποιον που αγαπάμε πολύ, αν υπάρχει κάτι, είναι η ελπίδα, πάντα απαραίτητη, ότι ίσως έτσι είναι καλύτερα.

Ξυπνάω και κοιμάμαι μ’ αυτή την πεποίθηση: καλύτερα που έφυγε η Αθηνά προτού βρεθεί στην κόλαση αυτής της γης. Ποτέ δε θα κατάφερνε να ξαναβρεί την πνευματική της γαλήνη μετά τα γεγονότα που της έδωσαν το χαρακτηρισμό «Î· μάγισσα του Πορτομπέλο». Η υπόλοιπη ζωή της θα ήταν μια πικρή σύγκρουση των προσωπικών της ονείρων με τη συλλογική πραγματικότητα. Γνωρίζοντας το χαρακτήρα της, πιστεύω πως θα πάλευε μέχρι τέλους, θα σπαταλούσε την ενέργεια και τη χαρά της προσπαθώντας να αποδείξει κάτι που κανείς, κανείς απολύτως, δε θα ήταν διατεθειμένος να πιστέψει.

Ποιος ξέρει, ίσως να επιζήτησε το θάνατο όπως ο ναυαγός επιζητά κάποιο νησί. Μάλλον έμεινε πολλές φορές ξημέρωμα σε σταθμούς του μετρό, περιμένοντας να της επιτεθούν ληστές που δεν έρχονταν ποτέ. Περπάτησε στις πιο επικίνδυνες γειτονιές του Λονδίνου ψάχνοντας ένα δολοφόνο που δε φανερωνόταν. Προκάλεσε την οργή των δυνατών, που δεν μπόρεσαν να δείξουν το θυμό τους.

Μέχρι που κατάφερε να τη δολοφονήσουν βίαια. Aλλά, στο κάτω κάτω, πόσοι από εμάς καταφέρνουμε να μη δούμε πράγματα σημαντικά για τη ζωή μας να χάνονται από τη μια στιγμή στην άλλη; Δεν αναφέρομαι εδώ μόνο σε ανθρώπους, αλλά και στα ιδανικά μας και στα όνειρά μας: ίσως αντισταθούμε μία μέρα, μία εβδομάδα, μερικά χρόνια, αλλά είμαστε καταδικασμένοι να χάσουμε. Το σώμα μας παραμένει ζωντανό, όμως η ψυχή μας, αργά ή γρήγορα, θα δεχτεί το τελειωτικό χτύπημα. Το τέλειο έγκλημα, γιατί δεν ξέρουμε ποιος δολοφόνησε τη χαρά μας, ποια είναι τα κίνητρα και πού βρίσκονται οι ένοχοι.

Κι αυτοί οι ένοχοι, που δε λένε τα ονόματά τους, έχουν άραγε επίγνωση των πράξεών τους; Νομίζω πως όχι, γιατί είναι κι οι ίδιοι θύματα της πραγματικότητας που δημιούργησαν, όσο καταθλιπτικοί, υπερόπτες, ανίκανοι και ισχυροί κι αν είναι.

Δεν καταλαβαίνουν και δε θα καταλάβαιναν ποτέ τον κόσμο της Αθηνάς. Ευτυχώς που τον λέω έτσι: ο κόσμος της Αθηνάς. Δέχομαι τελικά ότι πέρασα από αυτόν, χαριστικά, όπως κάποιος που βρίσκεται σε ένα όμορφο παλάτι δοκιμάζοντας τα καλύτερα φαγητά έχοντας επίγνωση ότι όλα αυτά είναι μονάχα μια γιορτή, ότι το παλάτι δεν είναι δικό του, ότι το φαγητό δεν αγοράστηκε με τα δικά του χρήματα και ότι κάποια στιγμή τα φώτα θα σβήσουν, οι οικοδεσπότες θα πάνε για ύπνο, οι υπηρέτες θα γυρίσουν στα δωμάτιά τους, η πόρτα θα κλείσει κι αυτός θα βρεθεί ξανά στο δρόμο, ψάχνοντας για ταξί ή περιμένοντας το λεωφορείο, επιστρέφοντας στην καθημερινή μετριότητά του. Επιστρέφω. Ή μάλλον ένα κομμάτι μου επιστρέφει σ’ αυτό τον κόσμο όπου μόνο αυτό που βλέπουμε, αγγίζουμε και μπορούμε να εξηγήσουμε έχει σημασία. Θέλω πάλι πρόστιμα για υπερβολική ταχύτητα, κόσμο να συζητάει μπροστά στα ταμεία της τράπεζας, αιώνια παράπονα για τον καιρό, ταινίες τρόμου και αγώνες της Φόρμουλα 1. Αυτός είναι ο κόσμος που πρέπει να συνηθίσω για την υπόλοιπη ζωή μου. Θα παντρευτώ, θα κάνω παιδιά και το παρελθόν θα γίνει μακρινή ανάμνηση που τελικά θα με κάνει να αναρωτιέμαι όλη τη μέρα: Γιατί τυφλώθηκα έτσι, πώς μπόρεσα να φανώ τόσο αφελής;

Ξέρω επίσης ότι, τις νύχτες, ένα άλλο κομμάτι του εαυτού μου θα μείνει να περιπλανιέται στο κενό, σε επαφή με πράγματα εξίσου αληθινά όσο το πακέτο με τα τσιγάρα και το ποτήρι με το τζιν που έχω μπροστά μου. Η ψυχή μου θα χορεύει με την ψυχή της Αθηνάς, θα βρίσκομαι μαζί της όσο κοιμάμαι, θα ξυπνάω ιδρωμένος, θα πηγαίνω στην κουζίνα να πιω ένα ποτήρι νερό, θα καταλαβαίνω ότι, για να πολεμήσω τα φαντάσματα, θα πρέπει να χρησιμοποιώ πράγματα που δεν είναι μέρος της πραγματικότητας. Τότε, ακολουθώντας τη συμβουλή της γιαγιάς μου, θα βάζω ένα ψαλίδι ανοιχτό στο κομοδίνο δίπλα στο προσκεφάλι μου κι έτσι θα κόβω τη συνέχεια του ονείρου.

Την επόμενη μέρα θα κοιτάζω το ψαλίδι μετανιωμένος. Όμως πρέπει να προσαρμοστώ ξανά σ’ αυτό τον κόσμο, αλλιώς θα τρελαθώ.

Το επόμενο κεφάλαιο θα δημοσιευτεί στο διαδίκτυο στις 12.03.07

Αγαπητοί αναγνώστες, επειδή δε μιλώ τη γλώσσα σας, ζήτησα από τον Έλληνα εκδότη μου να μου μεταφέρει τα σχόλιά σας μεταφρασμένα. Οι σκέψεις σας για το καινούριο μου βιβλίο είναι εξαιρετικά σημαντικές για μένα.
Με αγάπη,

Paulo Coelho

פרק 7

פרק 7 FATHER FONTANA
האב ×’’יאנקרלו פונטנה, בן 72

מובן שהופתעתי מאוד כשאותו זוג, שהיה צעיר מדי, בא לכנסייה וביקש שנארגן את הטקס. הכרתי אך מעט את לוקאס יסן-פטרסן, ובאותו יום עצמו למדתי שמשפחתו, מגזע אצולה דני נידח, התנגדה באורח מוחלט לשידוך. ולא זו בלבד שהתנגדה לחתונה, אלא גם לכנסייה עצמה. אביו, תוך שהוא מתבסס על נימוקים מדעיים שבאמת אינם ניתנים לערעור, אמר שהתנ“ך, שכל הדת מבוססת עליו, למעשה אינו ספר אלא צירוף של ששים וששה כתבי יד שונים, שאין יודעים לא את שמם של המחברים ולא את זהותם. שבין הספר הראשון לאחרון חלפו כמעט אלף שנה, יותר מהזמן שחלף מאז גילה קולומבוס את אמריקה, וששום יצור ×—×™ בכל הכדור – מהקופים ועד לציפורים – אינו זקוק לעשרה דיברות כדי לדעת כיצד להתנהג. הדבר היחיד שחשוב הוא ללכת על פי חוקי הטבע, והעולם ×™×”×™×” בהרמוניה.
ברור שאני קורא בתנ“ך. ברור שאני יודע מעט על קורותיו. אבל בני האדם שכתבו אותו היו כלים בידיו של האל, וישו כרת ברית חזקה מעשרת הדיברות: האהבה. הציפורים, הקופים, כל אחד מברואי האל שנרצה לדבר עליו, שומע בקול האינסטינקטים שלו ועושה רק את מה שהוא מתוכנת לעשות. במקרה של האדם הדברים מסובכים יותר, כיוון שהוא מכיר את האהבה ואת מלכודותיה.
×”× ×”, אני כבר נושא דרשה כשלמעשה ×”×™×” עלי לדבר על המפגש שלי עם אתנה ולוקאס. בשעה ששוחחתי עם הבחור – ואני אומר ששוחחתי, שכן איננו בני אותה אמונה, ולכן אינני כפוף לסודיות הווידוי – נודע לי שמעבר להתנגדות לכוהני הדת שמשלה בכיפה בביתו, היתה גם התנגדות גדולה לעובדה שאתנה זרה. רציתי לבקש ממנו שיואיל בטובו לקרוא לפחות קטע אחד בתנ“ך, שבו אין שום הצהרה על אמונה אלא אזהרה של שכל ישר:
“לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.” (ויקרא, ×™’ט, ×™’×–).
סליחה, אני שוב מתחיל לצטט את התנ“ך, ואני מבטיח שהחל מרגע ×–×” אשלוט בעצמי. לאחר השיחה עם הבחור ביליתי לפחות שעתיים עם שרין – או אתנה, כפי שהעדיפה להיקרא.
אתנה תמיד עוררה בי סקרנות ותמיהה. מאז שהחלה לבוא לכנסייה, נראה לי שיש לה תוכנית ברורה מאוד: להפוך לקדושה. היא אמרה לי שאף ×›×™ אהובה אינו יודע זאת, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת האזרחים בלבנון היא חוותה חוויה דומה מאוד לזו של תרזה הקדושה מליזיו: היא ראתה דם ברחובות. אנו יכולים לייחס כל זאת לטראומה שעברה בילדות או בגיל ההתבגרות, אבל העובדה היא שאותה חוויה, המוכרת בשם “דיבוק יצירתי של היסוד הקדוש”, מתרחשת אצל כל בני האדם במידה כזו או אחרת. לפתע, לשבריר של שנייה, אנו מרגישים שכל חיינו מוצדקים, שכל חטאינו זכו למחילה, שהאהבה ×”×™× ×” תמיד חזקה יותר ושהיא יכולה לחולל בנו שינוי מהותי ובלתי הפיך.
אבל ברגע ×”×–×” אנו גם פוחדים. להתמסר לחלוטין לאהבה, אהבה אלוהית או אנושית, משמעו לוותר על הכול – כולל על טובתנו שלנו, או ליכולתנו לקבל החלטות. משמעו לאהוב במובן העמוק ביותר של המילה. לאמתו של דבר, איננו רוצים להיגאל בדרך שאלוהים בחר עבורנו להינצל בה: אנו רוצים לשמור על שליטה מוחלטת של כל צעד מצעדינו, להיות מודעים עד תום להחלטותינו, להיות מסוגלים לבחור את מושא מסירותנו.
כשמדובר באהבה אין ×–×” כך – היא מגיעה, מתמקמת, ומתחילה לנהל הכול. רק נשמות חזקות ביותר נותנות לה לסחוף אותן, ואתנה היתה נשמה חזקה.
חזקה עד כדי כך שהיא בילתה שעות בהתבוננות עמוקה. היא בורכה במתת מיוחדת למוזיקה. אומרים שרקדה היטב, אבל היות שהכנסייה אינה המקום המתאים לכך, נהגה בכל בוקר להביא את הכינור שלה, ולהישאר לפחות זמן-מה כדי לשיר לבתולה לפני שהלכה לאוניברסיטה.
אני עוד זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותה. סיימתי כבר את עריכת מיסת הבוקר למאמינים המעטים שמוכנים לקום מוקדם בחורף, כשנזכרתי ששכחתי לאסוף את הכסף שהכניסו לקופסת הצדקה. חזרתי, והנה שמעתי מוזיקה שגרמה לי לראות הכול באורח אחר, כאילו החלל זכה לנגיעה מידו של מלאך. באחת הפינות, במין אקסטזה, ניגנה צעירה כבת עשרים המנוני הלל בכינור, עיניה קבועות בדמות ההיריון שבקדושה.
ניגשתי לקופסת התרומות. היא הבחינה בנוכחותי והפסיקה את מה שעשתה – אבל אני הנהנתי בראשי, מעודד אותה להמשיך. לאחר מכן התיישבתי על אחד הספסלים, עצמתי את ×¢×™× ×™ והקשבתי.
באותו רגע נראה ×›×™ תחושת גן עדן, “דיבוק יצירתי של היסוד הקדוש”, ירדה מן השמים. כאילו הבינה את מה שהתחולל בלבי, המשיכה לשלב את שירתה עם הדממה. ברגעים שהפסיקה לנגן אני אמרתי תפילה, והמוזיקה מיד היתה מתחילה שוב.
הייתי מודע לכך שאני חווה רגע בלתי נשכח בחיי – מהרגעים הקסומים הללו שאנו מצליחים להבינם רק לאחר שהם נעלמים. הייתי שם כול-כולי, ללא עבר, ללא עתיד, כשאני ×—×™ אך ורק את אותו בוקר, את אותה מוזיקה, אותה מתיקות, את התפילה הבלתי צפויה. נכנסתי למין מצב של סגידה, של אקסטזה, של הוקרה על כך שאני נמצא בעולם ×”×–×”, מאושר מכך שהלכתי בעקבות נטיית לבי למרות העימות עם משפחתי. בפשטותו של בית התפילה, בקולה של הבחורה, באור הבוקר שהציף את הכול – הבנתי יותר מפעם שגדולתו של אלוהים מתבטאת בדברים הפשוטים.
לאחר דמעות רבות, ולאחר מה שדמה בעיני לנצח, היא הפסיקה. הסתובבתי וגיליתי שמדובר באחת המתפללות מהקהילה. מאותו יום התיידדנו, וכל אימת שיכולנו היינו משתתפים בעבודת האל באמצעות מוזיקה.
אבל הרעיון להתחתן הפתיע אותי לחלוטין. היות שהיתה בינינו קירבה מסוימת, ביקשתי לדעת כיצד היא מצפה שמשפחת בעלה תקבל אותה.
“רע, רע מאוד.”
שאלתי אותה בכל הזהירות האם יש איזו סיבה שמחייבת אותה להתחתן.
“אני בתולה. אני לא בהיריון.”
ביקשתי לדעת האם כבר בישרה למשפחתה והיא אמרה לי שכן – ושתגובתם היתה תגובת הלם, יחד עם דמעות מצד האם ואיומים מצד האב.
“כשאני באה לכאן להלל את הבתולה במוזיקה שלי, אינני חושבת על מה יאמרו האחרים: אני רק מחלקת את רגשותיי איתה. כך ×–×” ×”×™×” תמיד, מיום שאני זוכרת את עצמי. אני כלי שהאנרגיה האלוהית מתבטאת בו. והאנרגיה הזו מבקשת ממני כעת להוליד ילד, כך שאוכל להעניק לו את מה שאמי הביולוגית לא העניקה לי מעולם: ×”×’× ×” וביטחון.”
איש אינו בטוח בעולם הזה, השבתי. אמרתי לה שיש לפניה עדיין עתיד רב-שנים, שיש די זמן כדי שנס היצירה יתבטא. אבל אתנה היתה נחושה:
“תרזה הקדושה לא התקוממה נגד המחלה שפגעה בה. ההפך הגמור, היא ראתה בה סימן לתהילת האל. תרזה הקדושה היתה הרבה יותר צעירה ממני, בת חמש-עשרה, כשהחליטה להיכנס למנזר. אסרו זאת עליה, והיא לא קיבלה את הדין: היא החליטה ללכת לדבר ישירות עם האפיפיור. אתה יכול לדמיין מה ×–×”, אבי? לדבר עם האפיפיור! והיא השיגה את מטרותיה.
“אותה תהילה מבקשת ממני דבר הרבה יותר קל והרבה יותר נדיב ממחלה – שאהיה אם. אם אחכה הרבה, לא אוכל להיות חברה של ילדי, הפרש הגילים ×™×”×™×” גדול וכבר לא יהיו לנו אותם תחומי עניין.”
עמדתי על כך שהיא לא היחידה.
אבל אתנה המשיכה, כאילו אינה שומעת אותי:
“אני מאושרת רק כשאני חושבת שאלוהים קיים ומקשיב לי. אני צריכה לבטא שמחה שאין בי, אני מסתירה את העצב שלי כדי לא להדאיג את אלו שאוהבים אותי כל כך ודואגים לי כל כך. אבל לאחרונה שקלתי את האפשרות להתאבד. בלילה, לפני שאני נרדמת, אני מנהלת שיחות ארוכות עם עצמי, ואני מבקשת שהמחשבה הזו תסתלק ממני, שכן זו תהיה כפיות טובה כלפי כולם. בריחה היא דרך להפיץ טרגדיה ואומללות בעולם. בבוקר אני באה לכאן לשוחח עם הקדושה, לבקש ממנה שתשחרר אותי מן השדים איתם אני מדברת בלילה. עד עכשיו ×–×” הצליח, אבל אני מתחילה להיחלש. אני יודעת שיש לי משימה שזמן רב סירבתי לקבל על עצמי, וכעת עלי לקבלה בזרועות פתוחות.
“המשימה הזו היא להיות אם. אני חייבת למלא אותה או שאשתגע. אם לא אצליח לראות חיים צומחים בתוכי, לעולם לא אצליח לקבל את החיים שנמצאים שם בחוץ.”

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :05.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

«Ð’едьма из Портобелло» Уголок читателя.

Это уголок для тех, кто уже прочитал книгу. Сюда будут помещаться все критические замечания – как положительные, так и отрицательные; и только те из них, которые прозвучат оскорбительно либо агрессивно, будут исключены.
Критиковать и комментировать – это естественно; мы же оставляем это место лишь для тех, кто прочитал «Ð’едьму из Портобелло». Те из вас, кто ещё не ознакомился с первыми главами, могут нажать на колонку с правой стороны экрана. Однако возможности комментировать там не будет.

С наилучшими пожеланиями

Паула Браконнот.

TÅ™etí­ kapitola

Deidre O’Neill, 37 let, lékaÅ™ka, známá jako Edda

Jestliže nám zatelefonuje muž, jehož neznáme, popoví­dá si s námi, nic nenaznačuje, neÅ™í­ká nic zvláÅ¡tní­ho, ale i tak se nám vÄ›nuje se vzácnou pozorností­, jsme s to jí­t večer spát docela zamilované. Takové jsme, a není­ v tom nic pomí½leného – je v povaze ženy, že se snadno oteví­rá lásce.

PrávÄ› tato láska mne otevÅ™ela pro setkání­ s Matkou, když mi bylo devatenáct let. StejnÄ› tak stará byla Athéna, když se poprvé dostala do transu pÅ™i tanci. To ale bylo jediné, co jsme mÄ›ly společného – vÄ›k iniciace.

Ve vÅ¡em ostatní­m jsme se úplnÄ› a hluboce liÅ¡ily, zvláÅ¡Å¥ v tom, jak jsme jednaly s lidmi. Jako její­ učitelka jsem jí­ dávala ze sebe to nejlepÅ¡í­, aby si mohla uspoÅ™ádat vnitÅ™ní­ hledání­. Jako její­ pÅ™í­telkynÄ› – ačkoli neví­m jistÄ›, jestli tenhle cit opÄ›tovala – jsem se ji snažila důraznÄ› upozornit na fakt, že svÄ›t jeÅ¡tÄ› není­ pÅ™ipraven na zmÄ›ny, které chtÄ›la vyvolávat. Vzpomí­nám si, že jsem pár noci probdÄ›la, než jsem se rozhodla dovolit jí­, aby jednala naprosto svobodnÄ› a Å¡la pouze za hlasem svého srdce.
Její­ hlavní­ problém spočí­val v tom, že byla ženou dvaadvacátého století­, která žila v jednadvacátém století­ – a vÅ¡em umožnila, aby si to uvÄ›domili. Zaplatila za to? Bezpochyby. Zaplatila by vÅ¡ak mnohem vyÅ¡Å¡í­ cenu, kdyby byla potlačila svou nezkrotnost. Byla by zahoÅ™klá, frustrovaná, ustavičnÄ› by se starala, “žco si pomyslí­ druzí­”, ustavičnÄ› by Å™í­kala “žpočkej, napÅ™ed musí­m vyÅ™eÅ¡it tyhlety záležitosti, pak se budu vÄ›novat sví½m snům”, ustavičnÄ› by si stěžovala, že “žideální­ch podmí­nek se nikdy nedočká”.

VÅ¡ichni hledají­ dokonalého učitele; ovÅ¡em učitelé jsou lidé, pÅ™estože jejich ponaučení­ mohou bí½t božská – a právÄ› to druzí­ těžko pÅ™ijí­mají­. Nesmí­me si plést učitele s lekcí­, rituál s extází­, pÅ™enaÅ¡eče symbolu s vlastní­m symbolem. Tradice je spjata se setkávání­m se silami života, a ne s osobami, které to pÅ™enáÅ¡ejí­. Jsme vÅ¡ak slabí­: prosí­me Matku, aby nám poslala vůdce, zatí­mco ona posí­lá jen znamení­ na cestÄ›, kterou se musí­me ubí­rat.

BÄ›da tÄ›m, kdo hledají­ pastí½Å™e, mí­sto aby toužili po svobodÄ›! Setkání­ s vyÅ¡Å¡í­ energií­ je v dosahu každého človÄ›ka, vzdaluje se vÅ¡ak tÄ›m, kteÅ™í­ pÅ™evádÄ›jí­ svou odpovÄ›dnost na jiné. NáÅ¡ čas na této zemi je posvátní½ a my musí­me velebit každí½ okamžik.
Lidé úplnÄ› zapomnÄ›li, jak je to důležité: ba i cí­rkevní­ svátky se zmÄ›nily v pÅ™í­ležitost jí­t na pláž, do parku, jet lyžovat. Už nejsou žádné obÅ™ady. Už nedokážeme pÅ™emÄ›nit obyčejní½ Äin v posvátní½ projev. PÅ™i vaÅ™ení­ si stěžujeme, že je to ztráta času, mí­sto abychom pÅ™eměňovali lásku v jí­dlo. Práci považujeme za boÅ¾í­ prokletí­, mí­sto abychom se z uží­vání­ sví½ch schopností­ těšili a Å¡í­Å™ili jejich prostÅ™ednictví­m energii Matky.

Athéna vynesla na povrch nesmí­rnÄ› bohatí½ svÄ›t, kterí½ vÅ¡ichni nosí­me v duÅ¡i, ale neuvÄ›domila si, že lidé nejsou dosud pÅ™ipraveni pÅ™ijmout svou moc.

Když my, ženy, hledáme smysl života nebo cestu poznání­, vždycky se ztotožňujeme s jední­m ze čtyÅ™ klasickí½ch archetypů.
Panna (a teď nemám na mysli sexualitu) je ta, její­Å¾ hledání­ pÅ™edpokládá naprostou nezávislost, a vÅ¡e, co se naučí­, je plodem její­ schopnosti čelit ví½zvám sama.

Mučednice objevuje v bolesti, v odevzdání­ a v utrpení­ způsob, jak poznat sama sebe.

SvÄ›tice nalézá v bezmezné lásce, ve schopnosti dávat, a nic za to nechtí­t skuteční½ důvod své existence.
A konečnÄ› ÄŒarodÄ›jka jde za naprostí½m a neomezení½m potěšení­m – a tí­m ospravedlňuje vlastní­ existenci.

Athéna byla současnÄ› vÅ¡emi čtyÅ™mi archetypy, zatí­mco my bychom si obvykle mÄ›li zvolit jen jednu z tÄ›chto ženskí½ch tradic.

Její­ chování­ můžeme samozÅ™ejmÄ› zdůvodnit tí­m, že vÅ¡ichni, kdo se dostávají­ do transu nebo extáze, ztrácejí­ kontakt s realitou. Není­ to pravda: hmotní½ a duchovní­ svÄ›t jsou totéž. Božské můžeme spatÅ™ovat v každém zrnku prachu, což nám nezabrání­ smí½t je vlhkou houbou. Božské nezmizí­, ale promÄ›ní­ se v čistí½ povrch.

Athéna si mÄ›la dávat vÄ›tÅ¡í­ pozor. Když tak uvažuji o životÄ› a smrti této své žákynÄ›, myslí­m, že bude lépe, když ponÄ›kud zmÄ›ní­m způsob vlastní­ho jednání­.

PÅ™í­Å¡tí­ kapitola bude on-line: 06.03.07

Drazí­ ÄtenáÅ™i, protože nehovoÅ™í­m VaÅ¡í­m jazykem, požádal jsem nakladatelství­ o pÅ™eklad komentářů a postÅ™ehů, které mi zde zanecháte. VaÅ¡e názory na mou novou knihu jsou pro mne velice důležité.

S láskou
Paulo Coelho