Paulo Coelho

לפני שכל דברי העדות הללו יצאו משולחני והלכו בדרך שקבעתי להם, חשבתי להפוך אותם לספר מסורתי שבו סיפור אמיתי מסופר בעקבות תחקיר מקיף.

התחלתי לקרוא סדרה של ביוגרפיות שחשבתי שתוכלנה לעזור לי לכתוב אותו, והבנתי משהו: דעתו של המחבר ביחס לדמות הראשית סופה להשפיע על תוצאת התחקיר. היות שכוונתי לא היתה בדיוק לומר מה שאני חושב, אלא להראות כיצד סיפור “המכשפה מפורטובלו” נראה בעיני הדמויות הראשיות בו, זנחתי בסופו של דבר את המחשבה לכתוב ספר. חשבתי שמוטב פשוט למסור את מה שסופר.

הֶרוֹן ריאן, בן 44, עיתונאי

איש אינו מדליק מנורה כדי להסתירה מאחורי הדלת: מטרת האור היא להביא עוד אור, לפקוח את העיניים, להראות את הפלאות המצויים סביב.

איש אינו מציע כקורבן את הדבר החשוב ביותר שיש לו: את האהבה.

איש אינו מוסר את חלומותיו בידי אלו שיכולים להרוס אותו.

פרט לאָתֶנָה.

זמן רב לאחר מותה, ביקשה ממני מורתה לשעבר להתלוות אליה לעיר פְּרֶסְטוֹפַּנְס שבסקוטלנד. תוך ניצול חוק פיאודלי, שבוטל חודש לאחר מכן, העניקה העיר ×—× ×™× ×” רשמית לשמונים ואחד בני אדם – ולחתוליהם – שהוצאו להורג במאות ×”-16 וה17- בשל עיסוק בכישוף.

לפי מה שמסרה הדוברת הרשמית של הברונים מפְּרֶסְטוֹנְגְרָנְז‘ ודוֹלְפִינְסְטוּן, “רובם נידונו ללא כל ראיות מוחשיות אלא רק על פי עדויותיהם ששימשו נגדם, עדויות בהן הכריזו הנאשמים שהם חשים בנוכחותן של רוחות מזיקות.”

אין טעם לשוב ולהזכיר את כל מעשיה הקיצוניים של האינקוויזיציה, עם חדרי העינויים והמוקדים שעלו מהם להבות של שנאה ונקמה, אבל בדרך חזרה אדה פעמים אחדות וציינה שבמחווה הזאת יש משהו שהיא אינה יכולה לקבל: העיר והברון ×”14- מפְּרֶסְטוֹנְגְרָנְז‘ ודוֹלְפִינְסְטוּן “מעניקים מחילה” לאנשים שהוצאו להורג באורח ברוטלי.

“אתה יודע, הרון, אנחנו נמצאים כבר עמוק במאה העשרים ואחת, וצאצאי הפושעים האמיתיים, אלו שהרגו אנשים חפים מפשע, עדיין חושבים שיש להם הזכות ‘לסלוח.'”

ידעתי. ציד מכשפות חדש החל לקנות לו אחיזה, והפעם כלי הנשק אינו הברזל המלובן אלא האירוניה והדיכוי. כל מי שמגלה במקרה שיש לו מתת משמים או מעז לדבר על יכולתו, זוכה שיביטו עליו באי–אמון. ובדרך כלל הבעל, האישה, האב, הבן, יהיו אשר יהיו, במקום להתגאות בכך, אוסרים על כל אזכור של העניין מפחד לחשוף את משפחתם ללעג וקלס.

לפני שהכרתי את אתנה חשבתי שכל זה אינו יותר מדרך לא ישרה להפיק רווח מייאושו של האדם. נסיעתי לטרנסילבניה לצורך הכנת הסרט התיעודי על ערפדים היתה גם היא דרך להראות כיצד בני אדם מרומים בקלות. ככל שהן עלולות להיראות אבסורדיות, שוכנות להן אמונות מסוימות בדמיונו של האדם, ובסופו של דבר אנשים חסרי מצפון מנצלים אותן לטובתם.

כשביקרתי בארמון של דרקולה, ששוחזר רק כדי להעניק לתיירים תחושה שהם נמצאים במקום מיוחד, ניגש אלי פקיד ממשלתי. הוא רמז שאני עתיד לזכות במתנה “משמעותית למדי” (לדבריו) כשהסרט יוקרן בבי.בי.סי. מבחינת אותו פקיד סייעתי להפיץ את חשיבותו של המיתוס, והדבר ראוי לפיצוי נדיב. אחד המדריכים אמר שמספר המבקרים במקום עולה משנה לשנה, ושכל התייחסות למקום תהיה דבר חיובי – גם אם יאמר שהארמון הוא אחיזת עיניים, שוולאד דרקול ×”×™×” דמות היסטורית ללא כל קשר למיתוס, ושכל העסק אינו אלא ×”×–×™×” ממוחו הקודם של איזה אירי (הערת עורך: בראם סטוקר) שמעולם לא ביקר באזור.

בדיוק באותו רגע הבנתי שככל שאהיה קפדן ומדויק במישור העובדתי, אני משתף בעל כורחי פעולה עם השקר. אף כי הרעיון המרכזי שלי היה להפיג את המיתוס של המקום, בני אדם מאמינים במה שהם רוצים להאמין. המדריך צדק, בסופו של דבר אשתף פעולה עם המאמץ להפיץ תעמולה על המקום. נטשתי מיד את הפרויקט, על אף שהשקעתי סכום לא קטן בנסיעה ובתחקיר.

אולם הנסיעה לטרנסילבניה היתה עתידה להיות בעלת השפעה אדירה על ×—×™×™: הכרתי את אתנה, כשחיפשה את אמה. הגורל, הגורל המסתורי וחסר הפשרות, העמיד אותנו ×–×” מול זו בלובי חסר משמעות של בית מלון חסר משמעות עוד יותר. הייתי עד לשיחתה הראשונה עם דֶיידְרֶה – או אדה, כפי שהיא אוהבת שיקראו לה. כאילו הייתי צופה בי–עצמי, נכחתי במאבק חסר התועלת שלבי ניהל כדי למנוע ממני מלהתפתות על ידי אישה שלא היתה שייכת לעולמי. כשההיגיון הפסיד בקרב מחאתי כפיים, והברירה היחידה שנותרה לי היתה להתמסר. לקבל את העובדה שאני מאוהב.

והאהבה הזו גרמה לי לראות פולחנים שמעולם לא העליתי בדעתי שהם קיימים, שתי מטריאליזציות וגם טרנסים. מתוך מחשבה שאני עיוור מאהבה הטלתי ספק בכול. הספק, במקום לשתק אותי, דחף אותי אל אוקיינוסים שלא יכולתי להודות בקיומם. הכוח הזה הוא שאפשר לי, ברגעים הקשים ביותר, להתמודד עם הציניות של חברי העיתונאים ולכתוב על אתנה ועל העבודה שלה. והיות שהאהבה ממשיכה לחיות, אף כי אתנה כבר אינה בין החיים, הכוח ממשיך להיות נוכח, אולם כל מה שאני מבקש הוא לשכוח את מה שראיתי ולמדתי. יכולתי לנווט בעולם הזה רק כשאני אוחז בידיה של אתנה.

אלו היו הגנים שלה, הנהרות שלה, ההרים שלה. כעת, כשהיא כבר איננה, אני צריך שהכול ישוב במהירות לקדמותו. אתרכז יותר בבעיות תנועה, ובמדיניות החוץ של בריטניה – באופן בו מנוהלים כספי המסים שלנו. אני רוצה לשוב לחשוב שעולם הכישוף אינו יותר מטריק מחוכם. שבני האדם נוהים אחר אמונות תפלות. שלדברים שהמדע אינו יכול להסביר, אין זכות להתקיים.

כשהפגישות בפורטובלו החלו לצאת מכלל שליטה, התנהלו ויכוחים אינספור על התנהגותה, אם כי היום משמח אותי שהיא מעולם לא שמעה בקולי. אם ישנה נחמה בטרגדיה שבאובדן אדם שאנו אוהבים כל כך, הרי היא טמונה בתקווה, ההכרחית תמיד, שאולי מוטב כך.

אני נרדם ומתעורר בוודאות הזו. ×”×™×” עדיף שאתנה עזבה לפני שירדה למדורי הגיהינום של העולם ×”×–×”. היא לעולם לא היתה משיבה לעצמה את שלוות הנפש לאחר האירועים שהדביקו לה את הכינוי “המכשפה מפורטובלו“. שארית ×—×™×™×” היו עימות מר בין חלומותיה האישיים והמציאות הקולקטיבית. בהכירי את טבעה, אני יודע שהיתה נלחמת עד הסוף ומבזבזת את האנרגיה ואת השמחה שלה בניסיון להוכיח דבר שאיש, אבל איש, אינו מוכן להאמין לו.

מי יודע, ייתכן שהיא חיפשה את המוות כפי שניצול מטביעת ספינה מחפש אי. היא בוודאי היתה בתחנות רבות של הרכבת התחתית בשעות בוקר מוקדמות, בהמתנה לתוקפים שלא הופיעו. היא הלכה בשכונות המסוכנות ביותר של לונדון בחיפוש אחר רוצח שלא הראה את פניו. היא התגרתה בבעלי העוצמה כדי להכעיסם, והם לא הצליחו לבטא כל זעם.

עד שעלה בידיה להירצח באורח ברוטלי. אבל בסופו של חשבון, כמה מאיתנו חומקים מלראות את הדברים החשובים בחיינו נעלמים בן–רגע? אינני מתכוון כאן לבני אדם בלבד, אלא גם לאידיאלים ולחלומות שלנו: אנו יכולים להתנגד יום, שבוע, שנים אחדות, אבל נידונו תמיד להפסיד במאבק. גופנו ממשיך לחיות, אבל סופה של הנפש שהיא מקבלת את מכת המוות במוקדם או מאוחר. פשע מושלם, שבו איננו יודעים מי רצח את שמחתנו, מה הן הסיבות שגרמו לכך והיכן נמצאים האשמים.

והאשמים הללו, שאינם אומרים את שמותיהם, האם הם מודעים למעשיהם? אני סבור שלא, ×›×™ גם הם קורבנות של המציאות שיצרו – גם אם הם דיכאוניים, יהירים, חסרי אונים או בעלי עוצמה.

הם אינם מבינים ולעולם לא היו מסוגלים להבין את עולמה של אתנה. וטוב שאני אומר זאת כך: עולמה של אתנה. סוף סוף אני מקבל את העובדה שהיא חלפה שם כמו מעשה של טובה, כמו אדם שנמצא בארמון יפה, אוכל את מיטב המעדנים, מודע לכך שזאת בסך הכול מסיבה, שהארמון אינו שייך לו, שהאוכל לא נקנה בכספו, וברגע נתון האורות כבים, בעלי הבית הולכים לישון, העובדים שבים לחדריהם, הדלת נסגרת, והוא שוב ברחוב, מחכה למונית או לאוטובוס, שוב מוצא את עצמו בבינוניות של היום יום.

אני חוזר. מוטב לומר: חלק ממני חוזר לעולם הזה שבו יש משמעות רק למה שאנו רואים, למה שאנו נוגעים, למה שאנו מסוגלים להסביר. אני רוצה לשוב לקנסות בגלל נסיעה במהירות מופרזת, לאנשים שמתווכחים בקופה בבנק, לתלונות הנצחיות על מזג האוויר, לסרטי האימה ולמרוצי פורמולה 1. זה היקום בו יהיה עלי לחיות עד סוף ימי. אתחתן, אוליד ילדים, והעבר יהיה זיכרון רחוק שבסופו של דבר יגרום לי לשאול את עצמי במהלך היום: כיצד יכולתי להיות עיוור כל כך, כיצד יכולתי להיות תמים כל כך?

אני גם יודע שבמשך הלילה חלק אחר בי ימשיך לשוטט בחלל, ויבוא במגע עם דברים שהם מציאותיים כמו חפיסת הסיגריות או כוס ×”×’‘ין שניצבת לפני. נפשי תרקוד עם נפשה של אתנה. אהיה איתה כשאישן, אתעורר מזיע ואלך למטבח לשתות כוס מים, ואבין שכדי ללחום ברוחות הרפאים צריך להשתמש בדברים שאינם חלק מהמציאות. ואז, על פי עצתה הישנה של סבתי, אניח מספריים פתוחים על שולחן הלילה, וכך אגזור את המשך חוט החלום.

למחרת אביט במספריים במידה של חרטה. אבל עלי להסתגל מחדש לעולם הזה, או שסופי להשתגע.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :02.21.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו“ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו