פרק 5

סמירה ר. ×—’ליל, בת 57, עקרת בית, אמה של אתנה

בבקשה, אל תקרא לה אתנה. שמה האמיתי ×”×™×” שֶרִין. שרין ×—’ליל, בת אהובה מאוד, יקרה מאוד, שהן אני והן בעלי היינו רוצים שתהיה פרי חלצינו!

אבל לחיים היו תוכניות אחרות – כשנדיבותו של הגורל גדולה מאוד, תמיד יש בור תחתית שהחלומות יכולים ליפול לתוכו.

גרנו בביירות בימים שהכול ראו בה את העיר היפה ביותר במזרח התיכון. בעלי ×”×™×” תעשיין מצליח, התחתנו מאהבה, נסענו לאירופה בכל שנה, היו לנו חברים, היינו מוזמנים לכול האירועים החברתיים החשובים, ופעם אפילו קיבלתי בביתי את נשיא ארצות הברית, תאר לך! אלו היו שלושה ימים בלתי-נשכחים: יומיים שבמהלכם השירות החשאי האמריקני בדק כל פינה בביתנו (הם כבר היו בשכונה יותר מחודש קודם לכן, תופסים עמדות אסטרטגיות, שוכרים דירות, מתחפשים לקבצנים או לזוגות נאהבים). ויום אחד, או מוטב לומר – שעתיים של ×—×’×™×’×”. לעולם לא אשכח את הקנאה בעיניהם של חברינו, ואת השמחה על האפשרות להצטלם יחד עם האדם רב העוצמה ביותר בעולם.

היה לנו הכול, פרט לדבר שרצינו יותר מכל: ילד. היות שכך, לא היה לנו כלום.

ניסינו בכל דרך אפשרית: נדרנו נדרים, הלכנו למקומות שהבטיחו לנו שנסים יכולים להתחולל בהם, התייעצנו עם רופאים ועם מרפאים למיניהם, לקחנו תרופות ושתינו שיקויים ותמציות כישוף. פעמיים עברתי הפריה מלאכותית ואיבדתי את העובר. בפעם השניה איבדתי גם את השחלה השמאלית שלי, ולא הצלחתי עוד למצוא רופא שיהיה מוכן להסתכן בהרפתקה נוספת מהסוג הזה.

ואז, אחד מהחברים הרבים שהכירו את מצבנו, הציע את המוצא האפשרי היחיד: לאמץ ילד. הוא אמר שיש לו קשרים ברומניה, ושהתהליך לא יארך זמן רב.

חודש לאחר מכן לקחנו מטוס. לחברנו היו עסקים גדולים עם העריץ ששלט ברומניה באותה עת, שאת שמו אינני זוכרת (הערת עורך: ניקולאי צ’אוצ’סקו), כך שהצלחנו לעקוף את ההליכים הבירוקרטיים והגענו למרכז לאימוץ בסִיבְּיוּ שבטרנסילבניה. במקום המתינו לנו עם קפה, סיגריות, מים מינרליים וכל הניירת מוכנה, כשכל מה שנדרש מאיתנו ×”×™×” לבחור את הילד. לקחו אותנו למעון לתינוקות ששרר בו קור רב, ואני מצאתי את עצמי מהרהרת בשאלה: כיצד אוכל להשאיר את היצורים האומללים הללו במצב שכזה. האינסטינקט הראשוני שלי ×”×™×” לאמץ את כולם, לקחת אותם לארצנו, אל השמש והחירות, אבל מובן שזה ×”×™×” רעיון חסר שחר. הסתובבנו בין העריסות, שמענו את הבכי, והיינו מלאי אימה מפני ההחלטה שעלינו לקבל. במשך יותר משעה, לא אני ולא בעלי החלפנו בינינו ולו מילה. יצאנו, שתינו קפה, עישנו סיגריות, חזרנו – והדבר חזר על עצמו פעמים אחדות. הבחנתי שהאחראית על האימוץ החלה לאבד את סבלנותה ושעלינו להחליט מהר. באותו רגע, מכוח אינסטינקט שהייתי מעזה לכנות אימהי, כאילו מצאתי את הילד שהיה צריך להיות שלי בגלגול ×”×–×”, אבל ×”×’×™×¢ לעולם באמצעות רחם אחרת – הצבעתי לעבר תינוקת.

האחראית הציעה לנו לחשוב שוב. היא, שהיתה חסרת סבלנות כל כך נוכח העיכוב שלנו! אבל אני כבר החלטתי.

ובכל זאת, בכל הזהירות, תוך שהיא מקפידה לא לפגוע ברגשותיי (היא חשבה שיש לנו קשרים בדרגים הגבוהים של השלטון הרומני), לחשה לי כדי שבעלי לא ישמע:

“אני יודעת שהיא לא תתאים. היא בת של צוענייה.”

השבתי שתרבות אינה מועברת בגנים – והילדה, שהיתה בקושי בת שלושה חודשים, תהיה בתי ובתו של בעלי ותחונך על פי דרכנו. היא תכיר את הכנסייה שאנו הולכים אליה, את החופים שאנו מטיילים בהם, תקרא ספרים בצרפתית, תלמד בבית הספר האמריקני בביירות. ובנוסף לכך, לא ×”×™×” לי שום מידע – וכזה הוא המצב גם היום – ביחס לתרבות הצוענית. אני רק יודעת שהם נוסעים הרבה, שהם לא תמיד מתרחצים, שהם מרמים אנשים ועונדים עגילים. ישנה אגדה לפיה הם נוהגים לחטוף ילדים כדי לקחת אותם בשיירות שלהם, אבל במקרה שלפני קרה ההפך המוחלט: הם השאירו מאחוריהם ילדה כדי שאני אטפל בה.

האישה עוד ניסתה להניא אותי מהחלטתי, אבל אני כבר התחלתי לחתום על המסמכים וביקשתי מבעלי לעשות כמוני. בחזרה לביירות העולם נראה שונה: אלוהים נתן לי סיבה להתקיים, סיבה לעבוד ולהילחם בעמק הבכא הזה. כעת היתה לנו ילדה כדי להצדיק את כל מאמצינו.

שרין גדלה בחוכמה וביופי – אני חושבת שכל ההורים אומרים כך, אבל אני סבורה שהיא באמת היתה ילדה יוצאת מגדר הרגיל. אחר צהריים אחד, כשהיא כבר בת חמש, אחד מאחי אמר לי שאם היא תרצה לעבוד בחוץ לארץ יסגיר שמה את מוצאה, והציע שנשנה אותו לשם שלא ישא איתו שום משמעות, כמו למשל אתנה. מובן שהיום אני יודעת שאתנה אינה רק שם של בירה של ארץ ידועה, אלא גם אלת החכמה והבינה, ואלת המלחמה.

ייתכן שאחי לא ידע רק את זאת, אלא ×”×™×” גם מודע לבעיות ששם ערבי עלול לגרום בעתיד – הוא ×”×™×” מעורב בפוליטיקה, כמו כל המשפחה שלנו, וביקש להגן על אחייניתו מפני העננים השחורים שהוא, אבל רק הוא, הצליח לראות באופק. הדבר המפתיע ביותר הוא ששרין אהבה את המילה. בתוך אחר צהריים אחד החלה להתייחס לעצמה כאל “אתנה”, ואיש לא הצליח עוד להוציא זאת מהראש שלה. כדי לשמח אותה אימצנו גם אנחנו את הכינוי ×”×–×”, מתוך מחשבה שלאחר זמן הוא יעלם כלא ×”×™×”.

האם ייתכן ששם יכול להשפיע על חייו של אדם? שכן הזמן חלף, הכינוי שרד וסופנו שהתרגלנו אליו.

כשהייתה בגיל ההתבגרות גילינו שיש לה נטייה דתית מסוימת – היא ממש חייתה בכנסייה וידעה בעל פה את מעשי השליחים, והדבר ×”×™×” ברכה אבל גם קללה. בעולם שהלך ונעשה מחולק על פי אמונות דתיות, חששתי לביטחונה של בתי. בשלב ×”×–×” כבר החלה שרין לומר לנו, כאילו מדובר בדבר הנורמלי ביותר בעולם, שיש לה סדרה של חברים בלתי נראים – מלאכים וקדושים שנהגה לראות את דמויותיהם בכנסייה אליה הלכנו. ברור שלכול הילדים בעולם יש חזיונות, אם ×›×™ לעתים רחוקות בלבד הם זוכרים אותם לאחר שהם עוברים גיל מסוים. הם גם נוהגים להעניק חיים לחפצים, כמו בובות או נמרי פרווה. אבל כשיום אחד הלכתי לאסוף אותה מבית הספר והיא אמרה לי שהיא ראתה “אישה לבושה בלבן, דומה לבתולה מריה,” התחלתי לחשוב שהיא מגזימה.

אני מאמינה במלאכים, כמובן. אני אפילו מאמינה שהמלאכים מדברים עם ילדים קטנים. אבל כשילד רואה התגלויות של אנשים בוגרים, הדברים שונים. אני מכירה סדרה של סיפורים על רועים או כפריים שאמרו שראו אישה בלבן, ובסופו של דבר נהרסו החיים שלהם בגלל זה. שכן, כשקורה מקרה כזה, מתחילים אנשים לחפש את מי שדיווחו על ההתגלות ולבקש שיחוללו נסים. הכמרים דואגים, הכפרים הופכים למרכזי עלייה לרגל, והילדים המסכנים מסיימים את חייהם במנזר. לכן נחרדתי מאוד לשמע הסיפור הזה. בגיל הזה היתה שרין אמורה להיות עסוקה יותר בכלי איפור, בצביעת ציפורניה, בצפייה בטלנובלות רומנטיות או בתוכניות ילדים בטלוויזיה. משהו לא היה כשורה עם הבת שלי, והלכתי להתייעץ עם מומחה.

“תירגעי,” הוא אמר לי.

מבחינת רופא הילדים שהתמחה בפסיכולוגיה של ילדים, כמו מבחינתם של רוב הרופאים שעוסקים בתחומים הללו, החברים הבלתי נראים הם מין שיקוף של החלומות של הילד, והם עוזרים לו לגלות את רצונותיו, לבטא את רגשותיו, והכול באורח בלתי מזיק.

“אבל… אישה בלבן?”

הוא השיב לי שייתכן ששרין אינה מבינה היטב את דרכנו לראות או להסביר את העולם. הוא הציע שנתחיל אט אט להכין את השטח כדי לספר לה שהיא מאומצת. בשפתו של המומחה, הדבר הגרוע ביותר שהיה עלול לקרות הוא שהיא תגלה זאת בעצמה, שכן כתוצאה מכך היא עלולה להטיל ספק בכל העולם ולא תהיה אפשרות לחזות כיצד תנהג.

החל מאותו רגע שינינו את השיח שלנו איתה. אינני יודעת האם האדם מצליח לזכור דברים שקורים לו כשהוא עדיין תינוק, אבל התחלנו לנסות להראות לה כמה היא אהובה, ושאין עוד צורך שתחפש לעצמה מקלט בעולם דמיוני. ×”×™×” עליה להבין שהעולם הנראה שלה יפה ככל שהוא יכול להיות יפה, שהוריה יגנו עליה מפני כל סכנה, שביירות יפה, שהחופים תמיד שטופי שמש ומלאים באנשים. בלי להתעמת באורח ישיר עם אותה “אישה” התחלתי לבלות זמן רב יותר עם בתי, הזמנתי את חבריה ללימודים לבקר בביתנו ולא פסחתי על שום הזדמנות כדי להראות לה את כל החיבה שהיתה בלבנו כלפיה.

האסטרטגיה הניבה תוצאה. בעלי הרבה לנסוע ושרין הרגישה בחסרונו ולכן, מתוך אהבתו אליה, החליט לשנות מעט את סגנון חייו. השיחות לבד החלו לפנות את מקומן למשחקים משעשעים בין בת לאביה ולאמה.

הכול התנהל יפה עד שבאחד הלילות היא באה לחדרי בוכייה. היא אמרה שהיא פוחדת, שהגיהינום קרוב.

הייתי לבד בבית, בעלי שוב נאלץ להיעדר, וחשבתי שזו הסיבה לתחושת הבהלה שלה. אבל גיהינום? מה מלמדים אותן בבית הספר או בכנסייה? החלטתי שלמחרת אלך לשוחח עם המורה.

בינתיים שרין לא הפסיקה לבכות. לקחתי אותה לחלון, הראיתי לה את הים התיכון שם בחוץ, שהיה מואר בירח מלא. אמרתי לה שאין שדים אלא כוכבים בשמים ואנשים שמטיילים להם ב’בולבר’ מול דירתנו. הסברתי לה שאין לה סיבה לפחד, אמרתי לה להירגע, אבל היא המשיכה לבכות ולרעוד. לאחר כמעט חצי שעה של ניסיונות להרגיע אותה התחלתי להיות עצבנית. ביקשתי ממנה להפסיק את ×–×”, ואמרתי לה שהיא כבר אינה ילדה. העליתי בדעתי שייתכן שקיבלה את המחזור הראשון. שאלתי אותה בדיסקרטיות האם ניגר איזשהו דם.

“הרבה.”

לקחתי מעט צמר גפן וביקשתי ממנה לשכב כדי שאוכל לטפל ב”פצע”. אמרתי לה שזה כלום, שאסביר לה למחרת היום. אבל ×–×” לא ×”×™×” מחזור. היא עדיין בכתה מעט, אבל כנראה שהיתה עייפה שכן עד מהרה נפלה עליה תרדמה.

ולמחרת, זרם הדם משעות הבוקר.

ארבעה גברים נרצחו. מבחינתי זה היה בסך הכול עוד אחד מן הקרבות השבטיים האינסופיים שעמי היה רגיל בהם. מבחינתה של שרין זה כנראה לא היה שום דבר, כי היא אפילו לא הזכירה את הסיוט של הלילה הקודם.

אלא שהחל מאותו יום הגיהינום אכן התחיל להתקרב ולבוא, והוא לא התרחק עד עצם היום הזה. באותו יום נהרגו 26 פלסטינים באוטובוס כנקמה על אותו רצח. עשרים וארבע שעות לאחר מכן כבר לא היתה אפשרות ללכת ברחובות בשל היריות משני הצדדים. בתי הספר נסגרו ואחת המורות הביאה בבהילות את שרין הביתה. החל מאותו רגע איבדו הכול שליטה על המצב. בעלי קטע את נסיעתו וחזר הביתה, ובילה ימים שלמים בשיחות טלפון עם חבריו בממשלה, אבל איש לא היה מסוגל לומר דבר שיהיה בו שמץ של היגיון. שרין שמעה את היריות בחוץ, את הצעקות של בעלי בבית, ולהפתעתי לא אמרה דבר. אני ניסיתי לומר לה שזה יעבור, שבקרוב נוכל שוב ללכת לחוף הים, אבל היא היתה מסיטה את עיניה ומבקשת איזה ספר לקרוא או תקליט להאזין לו. בעוד הגיהינום התמקם בקרבת מקום, שרין קראה והאזינה למוזיקה.

אינני רוצה לחשוב על כך יותר מדי, בבקשה. אינני רוצה לחשוב על האיומים שקיבלנו, על מי צדק, על מי היו האשמים ומי היו החפים מפשע. העובדה היא שחודשים מעטים לאחר מכן מי שרצה לחצות רחוב מסוים נאלץ לקחת אונייה, לשוט עד קפריסין, שם לקחת אונייה אחרת ולרדת במדרכה ממול.

למעשה, נשארנו בבית במשך כמעט שנה, ממתינים כל העת שהמצב ישתפר, ממשיכים לחשוב שכל ×–×” הוא מצב בן-חלוף, שהממשלה בסופו של דבר תשתלט על המצב. בוקר אחד, בשעה שהאזינה לתקליט במערכת הניידת הקטנה שלה, עשתה שרין מספר צעדי ריקוד והחלה לומר דברים כגון: “×–×” ייקח הרבה, הרבה זמן.”

רציתי להפסיק אותה אבל בעלי אחז בזרועי, ראיתי שהוא מקשיב ולוקח ברצינות את דברי הילדה. לא הבנתי מדוע, ועד היום לא דיברנו על כך. זהו טאבו שניצב בינינו.

למחרת הוא החל לנקוט צעדים בלתי צפויים, ובתוך שבועיים יצאנו ללונדון. מאוחר יותר היינו עתידים לדעת, אף כי אין על כך סטטיסטיקה מדויקת, שבשנות מלחמת האזרחים נהרגו כ44- אלף בני אדם, 180 אלף נפצעו ואלפים רבים נותרו ללא קורת-גג. הקרבות נמשכו מסיבות אחרות, הארץ נכבשה בידי כוחות זרים, והגיהינום ממשיך עד עצם היום הזה.

“×–×” ייקח הרבה זמן,” אמרה שירין. אלוהים, למרבה הצער היא צדקה.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :03.01.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמול שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו