פרק 6

לוקאס יֶסֶן-פטרסן, בן 32, מהנדס, בעל לשעבר

כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, אתנה כבר ידעה שהוריה אימצו אותה. היא היתה בת תשע-עשרה ועמדה להתחיל מריבה בקפטריה של האוניברסיטה כי מישהי, שחשבה שהיא ממוצא אנגלי (לבנה, שיער חלק, עיניים שלפעמים היו ירוקות ולפעמים בצבע אפור), העירה הערה שלילית על המזרח התיכון.

זה היה היום הראשון ללימודים. היה זה מחזור סטודנטים חדש ואיש לא ידע דבר על חבריו. אבל אותה בחורה קמה, בשנייה אחזה בצווארון שלה, והחלה לצרוח עליה כמטורפת:

“גזענית!”

ראיתי את מבטה מלא האימה של הבחורה ואת מבטיהם הנרגשים של יתר הסטודנטים, שרצו לראות מה יקרה. היות שהייתי שנה מעל אותו מחזור של סטודנטים, צפיתי מיד את התוצאות: חדר הרקטור, תלונות, אפשרות לסילוק מהלימודים, חקירה משטרתית על הטענות לגזענות וכו’. לכולם ×”×™×” מה להפסיד.

“תשתקי!” צעקתי, בלי לדעת מה אני אומר.

לא הכרתי אף אחת מהשתיים. אינני גואל העולם, ואם לומר בכנות הרי שמריבה מדי פעם היא דבר שמעורר וממריץ אנשים צעירים. אבל הצעקה והתגובה שיצאו מתוכי היו חזקות ממני.

“תפסיקי!” צעקתי שוב לעבר הבחורה היפה שאחזה בצווארה של השניה, שגם היא היתה יפה. היא הביטה בי ועיניה רשפו במבט קטלני. ולפתע משהו השתנה – היא ×—×™×™×›×”, אף ×›×™ ידיה היו עדיין על צוואר חברתה.

“שכחת לומר ‘בבקשה’.”

כולם צחקו.

“תפסיקי את ×–×”,” ביקשתי, “בבקשה.”

היא עזבה את הבחורה ופסעה לעברי. כל הראשים עקבו אחר תנועותיה.

“יש לך נימוסים. אולי יש לך גם סיגריה?”

הושטתי לעברה את החפיסה והלכנו לעשן בקמפוס. היא הספיקה לעבור מזעם קיצוני לרוגע מוחלט, ודקות לאחר מכן כבר צחקה, דיברה על מזג האוויר, שאלה האם אני אוהב להקה כזו או אחרת. שמעתי את הצלצול שקרא להיכנס לכיתות והתעלמתי בחגיגיות מהדבר שחונכתי אליו כל חיי: לשמור על המשמעת. נשארתי שם, משוחח, כאילו אין עוד אוניברסיטה, מריבות, קנטינות, רוח, קור או שמש. כל שהיה קיים היה אותה אישה בעלת עיניים אפורות שהיתה מולי ואמרה דברים שלא היה בהם כל עניין והיו חסרי תועלת לחלוטין, דברים שהיה בכוחם להותיר אותי שם לשארית ימי חיי.

שעתיים לאחר מכן כבר אכלנו צהריים ביחד. שבע שעות לאחר מכן היינו בבר, אוכלים ושותים את מה שהתקציב שלנו אפשר. השיחות הלכו ונעשו עמוקות יותר, ובתוך זמן קצר הכרתי למעשה את כל ×—×™×™×” – אתנה סיפרה פרטים על ילדותה ועל גיל ההתבגרות שלה בלי ששאלתי אותה ולו שאלה אחת. מאוחר יותר נודע לי שהיא כזו עם כולם. אבל באותו יום הרגשתי שאני האדם המיוחד ביותר בעולם.

היא הגיעה ללונדון כפליטה ממלחמת האזרחים בלבנון. אביה, נוצרי מרוני (הערת עורך: ענף בנצרות, שאמנם כפוף לוותיקן אבל אינו אוסר על נישואי כמרים ועורך טקסים המשלבים יסודות מהכנסיות המזרחיות עם יסודות קתוליים), קיבל איומים ברצח כיוון שעבד עם הממשלה, ולמרות זאת לא קיבל את ההחלטה לצאת לגלות עד שאתנה, ששמעה בהיחבא שיחת טלפון, החליטה שהגיע השעה לגדול, לקחת על עצמה את האחריות שלה כבת, ולהגן על אהוביה.

היא ביצעה מין ריקוד, העמידה פנים שהיא בטרנס (היא למדה הכול בבית הספר, כשלמדה את חיי הקדושים) והחלה לומר דברים. אינני יודע כיצד יכולה ילדה לגרום לכך שמבוגרים יקבלו החלטות על יסוד דברים שהיא אומרת, אבל אתנה סיפרה שכך בדיוק קרה, גם בגלל שאביה האמין מאוד באמונות תפלות. היא היתה משוכנעת לחלוטין שהצילה את חיי משפחתה.

הם הגיעו לכאן כפליטים, אבל לא כקבצנים. הקהילה הלבנונית פזורה בכל רחבי העולם, ועד מהרה מצא האב דרך לשקם את עסקיו והחיים נמשכו. אתנה יכלה ללמוד בבתי ספר טובים, היא לקחה שיעורי ריקוד – זו היתה התשוקה שלה – ובחרה ללמוד בפקולטה להנדסה מיד כשסיימה תיכון.

כשהמשפחה כבר היתה בלונדון, הזמינו אותה הוריה לאכול באחת המסעדות היקרות ביותר בעיר והסבירו לה, בכל הזהירות הדרושה, שהיא מאומצת. היא העמידה פנים שהיא מופתעת, חיבקה אותם ואמרה ששום דבר אינו עתיד להשתנות ביחסים ביניהם.

לאמתו של דבר, בעבר כבר ×›×™× ×” אותה חבר של המשפחה ברגע של כעס: “יתומה כפוית טובה, את אפילו לא בת טבעית, ואת לא יודעת איך להתנהג.” היא השליכה עליו מאפרה, פצעה אותו בפניו ובכתה בסתר במשך יומיים, אבל לאחר מכן התרגלה לדבר. אותו איש נותר עם צלקת שלא הצליח להסביר לאיש, ולכן אמר ששודדים תקפו אותו ברחוב.

הזמנתי אותה לצאת למחרת היום. באורח ישיר ביותר אמרה לי שהיא בתולה, שהיא הולכת לכנסייה בימי ראשון ושאינה מתעניינת בסיפורי אהבה – היא היתה טרודה יותר בקריאה של כל דבר שיכלה למצוא על המזרח התיכון.

בקיצור, היא היתה עסוקה. עסוקה מאוד.

“אנשים חושבים שהחלום היחיד של נשים הוא להתחתן וללדת ילדים, ואתה חושב שבגלל כל מה שסיפרתי לך סבלתי הרבה בחיים. ×–×” לא נכון, ואני כבר מכירה את הסיפור ×”×–×”, גברים אחרים כבר ניסו להתקרב אלי עם האמירה שהם רוצים ‘להגן עלי’ מהטרגדיות.

“מה שהם שוכחים הוא שמאז ימי יוון העתיקה, מי ששבו משדה הקרב עשו זאת או על המגנים שלהם, אם שבו ללא רוח חיים, או חזקים יותר, עם צלקות. מוטב כך: מיום שנולדתי אני בשדה קרב, ואני עדיין בחיים ולא צריכה שאף אחד יגן עלי.”

היא עשתה הפסקה.

“אתה רואה כמה אני משכילה?”

“משכילה מאוד, אבל כשאת תוקפת מישהי חלשה ממך, את למעשה רומזת שאת זקוקה להגנה. היית יכולה להרוס שם את הקריירה האוניברסיטאית שלך.”

“אתה צודק. אני מקבלת את ההזמנה.”

החל מאותו יום התחלנו לצאת באורח קבוע, וככל שהתקרבתי אליה, כך גיליתי את האור שלי עצמי – כיוון שהיא דחפה אותי תמיד לתת את המיטב שבי. היא מימיה לא קראה שום ספר על כישוף או אזוטריות: אמרה שאלו עניינים של השטן, שהגאולה היחידה מצויה בישו, נקודה. מדי פעם היתה רומזת על דברים שלא נראו כמתאימים ביותר למה שהכנסייה מלמדת:

“ישו ×”×™×” מוקף בקבצנים, בזונות, בגובי מסים, בדייגים. אני חושבת שבכך הוא ביקש לומר שהניצוץ האלוהי נמצא בנפשו של כל אדם, שהוא אינו כבה לעולם. כשאני נותרת שקטה, או כשאני נרגשת מאוד, אני מרגישה שאני רוטטת יחד עם כל היקום. ואני מתחילה לדעת דברים שאינני יודעת – כאילו אלוהים עצמו מנחה את צעדי. ישנם רגעים שאני מרגישה שכל הדברים מתגלים בפני.”

ואז היא היתה מתקנת את עצמה:

“×–×” לא נכון.”

אתנה חייתה תמיד בין שני עולמות: מה שהיא הרגישה שהוא אמיתי, ומה שלימדו אותה דרך האמונה שלה.

יום אחד, לאחר כמעט סמסטר של משוואות, חישובים, לימודים של סטרוקטורה, אמרה שהיא מתכוונת לעזוב את הפקולטה.

“אבל אף פעם לא דיברת איתי על ×–×”!”

“פחדתי לדבר על ×–×” אפילו עם עצמי. אבל היום הייתי אצל הספרית שלי. היא עבדה יום ולילה כדי שבתה תוכל לסיים תואר בסוציולוגיה. הבת הצליחה לסיים את הלימודים, ולאחר שדפקה על דלתות רבות הצליחה למצוא עבודה כמזכירה בחברת מלט. ובכל זאת, הספרית שלי חזרה ואמרה היום, כולה גאווה: ‘לבת שלי יש תואר’.

“לרוב החברים של ההורים שלי, ולרוב הילדים של החברים של ההורים שלי, יש תואר. ×–×” לא אומר שהם הצליחו לעבוד במה שהם רצו – ההפך הגמור הוא הנכון. הם נכנסו לאוניברסיטה ויצאו ממנה רק ×›×™ מישהו, בתקופה בה אוניברסיטאות נראות חשובות, אומר שאדם שרוצה להתקדם בחיים צריך תואר. וכך אין עוד בעולם גננים, אופים, מוכרי עתיקות, סתתים וסופרים מעולים.”

ביקשתי ממנה לחשוב מעט לפני שתקבל החלטה קיצונית כל כך, אבל היא ציטטה את השורות של רוברט פרוסט:

משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.[1]

למחרת היא לא הופיעה לשיעורים. בפגישתנו הבאה שאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות.

“להתחתן. ללדת ילד.”

זה לא היה אולטימטום. הייתי בן עשרים, היא היתה בת תשע-עשרה, ואני חשבתי שעדיין מוקדם מדי ליטול התחייבות מהסוג הזה.

אולם אתנה דיברה ברצינות גמורה. ×”×™×” עלי לבחור: לאבד את הדבר היחיד שבאמת העסיק את מחשבותיי – אהבתה של אותה אישה – או לאבד את חירותי ואת כל הבחירות שהעתיד הבטיח לי.

בכל הכנות: ההחלטה לא היתה קשה כלל וכלל.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :03.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמול שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו

——————————————————–

[1] תרגום לעברית: עדנה אולמן-מרגלית (כפי שהתפרסם בעיתון “הארץ”)