Paulo Coelho

פרק 7 FATHER FONTANA
האב ×’’יאנקרלו פונטנה, בן 72

מובן שהופתעתי מאוד כשאותו זוג, שהיה צעיר מדי, בא לכנסייה וביקש שנארגן את הטקס. הכרתי אך מעט את לוקאס יסן-פטרסן, ובאותו יום עצמו למדתי שמשפחתו, מגזע אצולה דני נידח, התנגדה באורח מוחלט לשידוך. ולא זו בלבד שהתנגדה לחתונה, אלא גם לכנסייה עצמה. אביו, תוך שהוא מתבסס על נימוקים מדעיים שבאמת אינם ניתנים לערעור, אמר שהתנ“ך, שכל הדת מבוססת עליו, למעשה אינו ספר אלא צירוף של ששים וששה כתבי יד שונים, שאין יודעים לא את שמם של המחברים ולא את זהותם. שבין הספר הראשון לאחרון חלפו כמעט אלף שנה, יותר מהזמן שחלף מאז גילה קולומבוס את אמריקה, וששום יצור ×—×™ בכל הכדור – מהקופים ועד לציפורים – אינו זקוק לעשרה דיברות כדי לדעת כיצד להתנהג. הדבר היחיד שחשוב הוא ללכת על פי חוקי הטבע, והעולם ×™×”×™×” בהרמוניה.
ברור שאני קורא בתנ“ך. ברור שאני יודע מעט על קורותיו. אבל בני האדם שכתבו אותו היו כלים בידיו של האל, וישו כרת ברית חזקה מעשרת הדיברות: האהבה. הציפורים, הקופים, כל אחד מברואי האל שנרצה לדבר עליו, שומע בקול האינסטינקטים שלו ועושה רק את מה שהוא מתוכנת לעשות. במקרה של האדם הדברים מסובכים יותר, כיוון שהוא מכיר את האהבה ואת מלכודותיה.
×”× ×”, אני כבר נושא דרשה כשלמעשה ×”×™×” עלי לדבר על המפגש שלי עם אתנה ולוקאס. בשעה ששוחחתי עם הבחור – ואני אומר ששוחחתי, שכן איננו בני אותה אמונה, ולכן אינני כפוף לסודיות הווידוי – נודע לי שמעבר להתנגדות לכוהני הדת שמשלה בכיפה בביתו, היתה גם התנגדות גדולה לעובדה שאתנה זרה. רציתי לבקש ממנו שיואיל בטובו לקרוא לפחות קטע אחד בתנ“ך, שבו אין שום הצהרה על אמונה אלא אזהרה של שכל ישר:
“לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.” (ויקרא, ×™’ט, ×™’×–).
סליחה, אני שוב מתחיל לצטט את התנ“ך, ואני מבטיח שהחל מרגע ×–×” אשלוט בעצמי. לאחר השיחה עם הבחור ביליתי לפחות שעתיים עם שרין – או אתנה, כפי שהעדיפה להיקרא.
אתנה תמיד עוררה בי סקרנות ותמיהה. מאז שהחלה לבוא לכנסייה, נראה לי שיש לה תוכנית ברורה מאוד: להפוך לקדושה. היא אמרה לי שאף ×›×™ אהובה אינו יודע זאת, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת האזרחים בלבנון היא חוותה חוויה דומה מאוד לזו של תרזה הקדושה מליזיו: היא ראתה דם ברחובות. אנו יכולים לייחס כל זאת לטראומה שעברה בילדות או בגיל ההתבגרות, אבל העובדה היא שאותה חוויה, המוכרת בשם “דיבוק יצירתי של היסוד הקדוש”, מתרחשת אצל כל בני האדם במידה כזו או אחרת. לפתע, לשבריר של שנייה, אנו מרגישים שכל חיינו מוצדקים, שכל חטאינו זכו למחילה, שהאהבה ×”×™× ×” תמיד חזקה יותר ושהיא יכולה לחולל בנו שינוי מהותי ובלתי הפיך.
אבל ברגע ×”×–×” אנו גם פוחדים. להתמסר לחלוטין לאהבה, אהבה אלוהית או אנושית, משמעו לוותר על הכול – כולל על טובתנו שלנו, או ליכולתנו לקבל החלטות. משמעו לאהוב במובן העמוק ביותר של המילה. לאמתו של דבר, איננו רוצים להיגאל בדרך שאלוהים בחר עבורנו להינצל בה: אנו רוצים לשמור על שליטה מוחלטת של כל צעד מצעדינו, להיות מודעים עד תום להחלטותינו, להיות מסוגלים לבחור את מושא מסירותנו.
כשמדובר באהבה אין ×–×” כך – היא מגיעה, מתמקמת, ומתחילה לנהל הכול. רק נשמות חזקות ביותר נותנות לה לסחוף אותן, ואתנה היתה נשמה חזקה.
חזקה עד כדי כך שהיא בילתה שעות בהתבוננות עמוקה. היא בורכה במתת מיוחדת למוזיקה. אומרים שרקדה היטב, אבל היות שהכנסייה אינה המקום המתאים לכך, נהגה בכל בוקר להביא את הכינור שלה, ולהישאר לפחות זמן-מה כדי לשיר לבתולה לפני שהלכה לאוניברסיטה.
אני עוד זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותה. סיימתי כבר את עריכת מיסת הבוקר למאמינים המעטים שמוכנים לקום מוקדם בחורף, כשנזכרתי ששכחתי לאסוף את הכסף שהכניסו לקופסת הצדקה. חזרתי, והנה שמעתי מוזיקה שגרמה לי לראות הכול באורח אחר, כאילו החלל זכה לנגיעה מידו של מלאך. באחת הפינות, במין אקסטזה, ניגנה צעירה כבת עשרים המנוני הלל בכינור, עיניה קבועות בדמות ההיריון שבקדושה.
ניגשתי לקופסת התרומות. היא הבחינה בנוכחותי והפסיקה את מה שעשתה – אבל אני הנהנתי בראשי, מעודד אותה להמשיך. לאחר מכן התיישבתי על אחד הספסלים, עצמתי את ×¢×™× ×™ והקשבתי.
באותו רגע נראה ×›×™ תחושת גן עדן, “דיבוק יצירתי של היסוד הקדוש”, ירדה מן השמים. כאילו הבינה את מה שהתחולל בלבי, המשיכה לשלב את שירתה עם הדממה. ברגעים שהפסיקה לנגן אני אמרתי תפילה, והמוזיקה מיד היתה מתחילה שוב.
הייתי מודע לכך שאני חווה רגע בלתי נשכח בחיי – מהרגעים הקסומים הללו שאנו מצליחים להבינם רק לאחר שהם נעלמים. הייתי שם כול-כולי, ללא עבר, ללא עתיד, כשאני ×—×™ אך ורק את אותו בוקר, את אותה מוזיקה, אותה מתיקות, את התפילה הבלתי צפויה. נכנסתי למין מצב של סגידה, של אקסטזה, של הוקרה על כך שאני נמצא בעולם ×”×–×”, מאושר מכך שהלכתי בעקבות נטיית לבי למרות העימות עם משפחתי. בפשטותו של בית התפילה, בקולה של הבחורה, באור הבוקר שהציף את הכול – הבנתי יותר מפעם שגדולתו של אלוהים מתבטאת בדברים הפשוטים.
לאחר דמעות רבות, ולאחר מה שדמה בעיני לנצח, היא הפסיקה. הסתובבתי וגיליתי שמדובר באחת המתפללות מהקהילה. מאותו יום התיידדנו, וכל אימת שיכולנו היינו משתתפים בעבודת האל באמצעות מוזיקה.
אבל הרעיון להתחתן הפתיע אותי לחלוטין. היות שהיתה בינינו קירבה מסוימת, ביקשתי לדעת כיצד היא מצפה שמשפחת בעלה תקבל אותה.
“רע, רע מאוד.”
שאלתי אותה בכל הזהירות האם יש איזו סיבה שמחייבת אותה להתחתן.
“אני בתולה. אני לא בהיריון.”
ביקשתי לדעת האם כבר בישרה למשפחתה והיא אמרה לי שכן – ושתגובתם היתה תגובת הלם, יחד עם דמעות מצד האם ואיומים מצד האב.
“כשאני באה לכאן להלל את הבתולה במוזיקה שלי, אינני חושבת על מה יאמרו האחרים: אני רק מחלקת את רגשותיי איתה. כך ×–×” ×”×™×” תמיד, מיום שאני זוכרת את עצמי. אני כלי שהאנרגיה האלוהית מתבטאת בו. והאנרגיה הזו מבקשת ממני כעת להוליד ילד, כך שאוכל להעניק לו את מה שאמי הביולוגית לא העניקה לי מעולם: ×”×’× ×” וביטחון.”
איש אינו בטוח בעולם הזה, השבתי. אמרתי לה שיש לפניה עדיין עתיד רב-שנים, שיש די זמן כדי שנס היצירה יתבטא. אבל אתנה היתה נחושה:
“תרזה הקדושה לא התקוממה נגד המחלה שפגעה בה. ההפך הגמור, היא ראתה בה סימן לתהילת האל. תרזה הקדושה היתה הרבה יותר צעירה ממני, בת חמש-עשרה, כשהחליטה להיכנס למנזר. אסרו זאת עליה, והיא לא קיבלה את הדין: היא החליטה ללכת לדבר ישירות עם האפיפיור. אתה יכול לדמיין מה ×–×”, אבי? לדבר עם האפיפיור! והיא השיגה את מטרותיה.
“אותה תהילה מבקשת ממני דבר הרבה יותר קל והרבה יותר נדיב ממחלה – שאהיה אם. אם אחכה הרבה, לא אוכל להיות חברה של ילדי, הפרש הגילים ×™×”×™×” גדול וכבר לא יהיו לנו אותם תחומי עניין.”
עמדתי על כך שהיא לא היחידה.
אבל אתנה המשיכה, כאילו אינה שומעת אותי:
“אני מאושרת רק כשאני חושבת שאלוהים קיים ומקשיב לי. אני צריכה לבטא שמחה שאין בי, אני מסתירה את העצב שלי כדי לא להדאיג את אלו שאוהבים אותי כל כך ודואגים לי כל כך. אבל לאחרונה שקלתי את האפשרות להתאבד. בלילה, לפני שאני נרדמת, אני מנהלת שיחות ארוכות עם עצמי, ואני מבקשת שהמחשבה הזו תסתלק ממני, שכן זו תהיה כפיות טובה כלפי כולם. בריחה היא דרך להפיץ טרגדיה ואומללות בעולם. בבוקר אני באה לכאן לשוחח עם הקדושה, לבקש ממנה שתשחרר אותי מן השדים איתם אני מדברת בלילה. עד עכשיו ×–×” הצליח, אבל אני מתחילה להיחלש. אני יודעת שיש לי משימה שזמן רב סירבתי לקבל על עצמי, וכעת עלי לקבלה בזרועות פתוחות.
“המשימה הזו היא להיות אם. אני חייבת למלא אותה או שאשתגע. אם לא אצליח לראות חיים צומחים בתוכי, לעולם לא אצליח לקבל את החיים שנמצאים שם בחוץ.”

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :05.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו