Paulo Coelho

פאבל פודביילסקי, בן 57, בעליה של דירה

לאתנה ולי ×”×™×” דבר אחד משותף: שנינו היינו פליטי מלחמה. הגענו לאנגליה כשהיינו עדיין ילדים, אף ×›×™ בריחתי מפולין התרחשה לפני יותר מחמישים שנה. שנינו ידענו שאף ×›×™ יש תמיד שינוי מקום פיזי, המסורות נותרות בגלות – הקהילות שבות להתכנס, השפה והדת ממשיכות לחיות, האנשים נוטים להגן ×–×” על ×–×” בסביבה שתמיד תהיה להם זרה.

כפי שנותרות המסורות, הרצון לשוב גובר והולך. יש לו צורך להמשיך לחיות בלבנו. תקווה שאנו אוהבים להונות את עצמנו באמצעותה, אבל שמעולם לא תופעל הלכה למעשה. אני לעולם לא אשוב לחיות בצ‘סטוכובה, והיא ומשפחה לעולם לא ישובו לביירות.

הסולידריות הזו ×”×™×” שגרמה לי להשכיר לה את הקומה השלישית בביתי בבאסט רוד, שאם לא כן הייתי מעדיף דיירים בלי ילדים. כבר עשיתי את הטעות הזאת קודם לכן וידעתי שקורים שני דברים: אני הייתי מתלונן על הרעש שהם עושים ביום, והם היו מתלוננים על הרעש שאני עושה בלילה. לשני הדברים שורשים ביסודות של קדושה – הבכי והמוזיקה – אבל היות ששני הדברים שייכים לשני עולמות שונים בתכלית, ×”×™×” קשה שהאחד יסבול את רעהו.

הזהרתי אותה, אבל היא לא נרתעה ואמרה שאני יכול להיות רגוע ביחס לבנה כי הוא מבלה את כל היום בבית סבתו. והדירה היתה לה נוחה כיוון שהיתה קרובה למקום העבודה שלה, סניף בנק שפעל בסביבה.

למרות אזהרותיי, למרות שבהתחלה החזיקה מעמד בכוח, שמונה ימים לאחר מכן צלצל הפעמון בביתי. זו היתה היא עם הילד בזרועותיה:

“הבן שלי לא מצליח לישון. אולי אתה יכול להנמיך את המוזיקה, רק היום?”

כל מי שהיו בסלון הביטו לעברה.

“מה ×–×”?”

הילד שהיה בזרועותיה הפסיק מיד לבכות, כאילו הופתע כמו אמו למראה קבוצת האנשים שהפסיקה לרקוד בפתאומיות.

לחצתי על הכפתור שהפסיק את הטייפ מפעולתו, החוויתי בידי, מורה לה להיכנס, ולאחר מכן שבתי להפעיל את מערכת הקול כדי לא להפריע לטקס. אתנה התיישבה באחת מפינות החדר, עוטפת את הילד בזרועותיה, מבחינה שהוא ישן בקלות למרות הרעש מן התוף ומכלי המתכת. היא צפתה בכל הטקס, יצאה יחד עם המוזמנים האחרים – וכפי שתיארתי לי – למחרת בבוקר צלצלה בדלת ביתי לפני שיצאה לעבודה.

“אתה לא צריך להסביר לי את מה שראיתי: אנשים רוקדים בעיניים עצומות, ואני יודעת מה המשמעות, ×›×™ אני עושה אותו הדבר לעתים קרובות. אלו רגעי השלווה היחידים בחיי. לפני שהייתי לאם, הייתי הולכת למועדונים עם בעלי או עם חברים. גם שם ראיתי על רחבת הריקודים אנשים רוקדים בעיניים עצומות. אחדים עושים זאת רק כדי להרשים אחרים, אבל יש כאלו שכמו מונעים על ידי כוח גדול יותר, בעל עוצמה רבה יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי הריקוד הוא עבורי דרך להתחבר לדבר חזק יותר, גדול יותר ממני. אבל הייתי רוצה לדעת איזו מוזיקה זו.”

“ומה את עושה ביום ראשון הקרוב?”

“שום דבר מיוחד. אני מתכוונת לטייל עם ויורל בריג‘נט‘ס פארק, לנשום קצת אוויר צח. עוד ×™×”×™×” לי הרבה זמן לסדר היום שלי. בשלב ×”×–×” בחיי בחרתי ללכת לפי סדר היום של בני.”

“אם כך, אבוא איתך.”

ביומיים שלפני הטיול שלנו באה אתנה לטקס. הילד נרדם בתוך דקות אחדות, והיא רק התבוננה בתנועה סביבה בלי לומר דבר. אף כי נותרה על הספה בלי לזוז, הייתי בטוח שנשמתה רוקדת.

ביום ראשון אחר הצהריים, בשעה שטיילנו בפארק, ביקשתי ממני לשים לב לכול מה שהיא רואה ושומעת: לעלים שהתעופפו ברוח, לגלים באגם, לציפורים השרות, לכלבים הנובחים, לצעקות הילדים שרצים זה לצד זה, כאילו הם נשמעים לאיזה היגיון מוזר שהמבוגרים אינם מסוגלים להבינו.

“הכול ×–×–. והכול ×–×– בקצב. וכל דבר שזז בקצב יוצר צליל. ×–×” קורה ברגע ×–×” כאן וגם בכל מקום בעולם. אבותינו הבחינו בכך כשביקשו לחמוק מן הקור במערות שלהם: הדברים זזו והשמיעו רעש.

“בני האדם הראשונים אולי הביטו בכך בבהלה, ומיד לאחר מכן בחרדת קודש: הם הבינו שזו דרכה של ישות עליונה לתקשר איתם. הם החלו לחקות את הרעשים ואת התנועות סביבם, בתקווה שגם הם מצדם יצליחו לתקשר עם הישות הזאת. וזו לידת הריקוד והמוזיקה. לפני ימים אחדים אמרת לי שכשאת רוקדת את מצליחה לתקשר עם משהו חזק ממך.”

“כשאני רוקדת אני אישה חופשייה. או מוטב לומר, אני נשמה חופשית, שיכולה לנסוע ביקום, לראות את הווה, לנחש את העתיד, להפוך לאנרגיה טהורה. וזה גורם לי להנאה אדירה, לשמחה שהיא תמיד הרבה מעבר לדברים שכבר חוויתי, ושיהיה עלי לחוות במשך קיומי.

“בתקופה מסוימת בחיי הייתי נחושה להפוך לקדושה – להלל את אלוהים באמצעות המוזיקה ותנועות גופי. אבל הדרך הזו נסגרה בפני באורח סופי.”

“איזו דרך נסגרה?”

היא סידרה את הילד בעגלה. ראיתי שאינה רוצה להשיב על השאלה, והתעקשתי: כשהפיות נסגרים הרי זה כיוון שמשהו חשוב עומד להיאמר.

בלי להסגיר כל רגש, כאילו עליה לסבול תמיד בשתיקה את מה שהחיים כופים עליה, סיפרה על מה שהתרחש בכנסייה, כשהכומר – שהיה אולי חברה היחיד – סירב לתת לה את לחם הקודש. היא גם סיפרה על הקללה שקיללה באותו רגע, ועל כך שעזבה את הכנסייה הקתולית לבלי שוב.

“קדוש הוא מי שמעניק כבוד לחייו,” הסברתי, “די אם נבין שכולנו כאן בגלל איזו סיבה, ודי אם נתחייב אליה. כך נוכל לצחוק על סבלותינו הגדולים והקטנים, לפסוע ללא פחד, מודעים לכך שלכול צעד יש משמעות. אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מודרכים על ידי האור שבוקע מן הקודקוד.”

“מהו הקודקוד? במתמטיקה ×–×” הכינוי שניתן לנקודה העליונה במשולש שווה השוקיים.”

“גם בחיים מדובר בנקודה הגבוהה ביותר, המטרה של כל אלה המשוטטים בעולם, ושגם ברגעים הקשים ביותר שלהם אינם מפסיקים לראות אור הבוקע מלבם. ×–×” מה שאנו מבקשים לעשות בקבוצה שלנו. הקודקוד מצוי בכל אחד מאיתנו, ואנו יכולים להגיע אליו אם אנו מקבלים אותו ומכירים באורו.”

הסברתי שהריקוד שהיא ראתה בימים שלפני כן, ריקוד של אנשים בכל הגילים (באותו זמן היינו קבוצה של עשרה אנשים, בגילאים שבין תשע–עשרה עד ששים–וחמש), ×–×›×” להיקרא בפי “החיפוש אחר הקודקוד“. אתנה שאלה היכן גיליתי אותו.

סיפרתי לה שמיד לאחר תום מלחמת העולם השניה הצליחה חלק ממשפחתי להימלט מן המשטר הקומוניסטי שהחל לקום בפולין, והחליטה לעבור לאנגליה. הם שמעו שכדאי להם לקחת איתם חפצי אמנות וספרים עתיקים, ששווים הרבה בחלק הזה של העולם.

ואכן, ציורים ופסלים נמכרו מיד, אבל הספרים נותרו בפינה, מעלים אבק. היות שאמי רצה להכריח אותי לקרוא ולדבר פולנית, הספרים הללו שימשו כדי ללמד אותי. יום בהיר אחד, בתוך מהדורה מן המאה התשע–עשרה של טקסט של תומס מלתוס, גיליתי שני דפים בכתב ידו של סבי שנספה במחנה ריכוז. התחלתי לקרוא במחשבה שמדובר בדברים הנוגעים לירושה, או במכתבי אהבה לאיזו מאהבת סודית, היות שלפי סיפור שהסתובב אמרו שפעם התאהב במישהי ברוסיה.

למעשה, היה הסיפור קשור במידה מסוימת למציאות. מדובר היה בסיפור על מסעו לסיביר במהלך המהפכה הקומוניסטית. שם, בכפר הנידח דיידוב, הוא התאהב בשחקנית. לפי סבי היתה השחקנית חברה במין כיתה סודית, שחשבה שסוג מסוים של ריקוד הוא התרופה לכול הרעות, היות שהוא מאפשר מגע עם האור של הקודקוד (הערת עורך: לא היתה כל אפשרות לאתר את הכפר על המפה. ייתכן ששמו שונה או שהוא נמחק בימי הטיהורים והעברת האוכלוסין על ידי סטלין).

הם חששו שהמסורת הזו תיעלם. התושבים עמדו להיות מועברים למקום אחר והאזור נועד לשמש לניסויים גרעיניים. הן השחקנית והן חבריה ביקשו מסבי לכתוב את כל מה שהם למדו וגילו. הוא מילא את מבוקשם, אבל כנראה שלא העניק חשיבות רבה לעניין ושכח את ההערות שרשם בתוך ספר שהיה איתו. עד שיום אחד באתי אני וגיליתי את הדפים.

אתנה קטעה אותי:

“אבל הרי אי–אפשר לכתוב על ריקוד. צריך לרקוד אותו.”

“בדיוק. בסופו של דבר מה שסבי רשם הוא רק זאת: צריך לרקוד עד לאפיסת כוחות, כאילו היינו מטפסי הרים המטפסים על המורד ×”×–×”, על ההר הקדוש ×”×–×”. לרקוד עד שבגלל הנשימה המואצת יוכל גופנו לקבל חמצן ברמות שאינו מורגל להן, וכך בסופו של דבר נאבד את זהותנו, את הקשר שלנו לזמן ולחלל. לרקוד רק לקולם של כלי הקשה, לחזור על התהליך בכל יום, להבין שברגע מסוים העיניים נעצמות באורח טבעי, ואנו מתחילים להבחין באור שבוקע מתוכנו. אור המשיב לשאלותינו, שמפתח את כוחותינו הסמויים.”

“ואתה כבר פיתחת איזה כוח?”

במקום להשיב הצעתי לה להצטרף לקבוצה שלנו, היות שנראה שהילד מרגיש טוב אפילו כשקול הצלחות וכלי ההקשה חזק מאוד. למחרת, בשעה הרגילה למפגש שלנו, היא היתה שם. הצגתי אותה בפני החברים, ורק הסברתי שמדובר בשכנה מלמעלה. איש לא אמר דבר על חייו ואיש לא שאל אותה מה היא עושה. כשהגיעה השעה הקבועה הפעלתי את המערכת והתחלנו לרקוד.

היא החלה לעשות צעדים עם הילד בזרועותיה, אבל עד מהרה הוא נרדם ואתנה הניחה אותו על הספה. לפני שעצמתי את עיני ונכנסתי לטרנס, ראיתי שהיא הבינה בדיוק את דרכו של הקודקוד.

בכל יום – פרט לימי ראשון – היא התייצבה עם הילד. היינו מחליפים לא יותר ממילות ברכה אחדות. אני הייתי משמיע את המוזיקה שחבר השיג בערבות הרוסיות, וכולנו היינו מתחילים לרקוד עד לאפיסת כוחות. בסוף החודש היא ביקשה ממני עותק של סרט ההקלטה.

“הייתי רוצה לעשות את ×–×” בבוקר, לפני שאני משאירה את ויורל בבית של אימא כדי ללכת לעבודה.”

התנגדתי:

“ראשית, אני חושב שקבוצה שמחוברת באותה האנרגיה יוצרת בסופו של דבר מין הילה ומאפשרת את הטרנס מעולם אחר. מעבר לכך, לעשות את ×–×” לפני העבודה משמעו להכין לעצמך את הפיטורין, הרי את תהיי עייפה כל היום.”

אתנה חשבה על כך מעט, ועד מהרה הגיבה:

“אתה צודק כשאתה מדבר על האנרגיה הקולקטיבית. אני רואה שבקבוצה יש ארבעה זוגות ואישה. כולם, אבל כולם, מצאו אהבה. לכן הם יכולים לחלוק איתי את הוויברציה החיובית.

“אבל אני לבד. או מוטב לומר, אני עם הילד שלי, אבל אהבתו עדיין אינה יכולה להתבטא באופן שנוכל להבינה. לכן אני מעדיפה את הבדידות שלי: אילו ניסיתי להימלט ממנה כעת, לעולם לא הייתי מוצאת עוד בן–זוג. אם אקבל אותה במקום ללחום בה, אולי הדברים ישתנו. ראיתי שהבדידות חזקה יותר כשאנו מנסים להיאבק בה, אבל נחלשת כשאנו פשוט מתעלמים ממנה.”

“באת לקבוצה שלנו בחיפוש אחר אהבה?”

“אני חושבת שזו היתה יכולה להיות סיבה טובה, אבל לא. באתי בחיפוש אחר משמעות ×—×™×™, שהסיבה היחידה להם היא בני, ולכן אני חוששת שבסופו של דבר אהרוס את ויורל, בין אם בהגנה מופרזת עליו, בין אם ×›×™ אשליך עליו את החלומות שלא הצלחתי לממש. באחד הימים האחרונים, בשעה שרקדתי הרגשתי שנרפאתי. אילו ×”×™×” מדובר בעניין פיזי, אני יודעת שהיינו יכולים לקרוא לכך נס. אבל ×–×” ×”×™×” דבר רוחני, שהטריד אותי, ושלפתע התרחק ממני.”

ידעתי על מה היא מדברת.

“איש לא לימד אותי לרקוד לצלילי המוזיקה הזאת,” המשיכה אתנה, “אבל אני מרגישה שאני יודעת מה אני עושה.”

“אין צורך ללמוד. תזכרי את הטיול שלנו בפארק ואת מה שראינו: הטבע היוצר את הקצב ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע.”

“איש לא לימד אותי לאהוב. אבל כבר אהבתי את אלוהים, אהבתי את בעלי, אני אוהבת את בני ואת משפחתי. ויחד עם זאת, משהו חסר. גם אם אני מתעייפת כשאני רוקדת, כשאני מסיימת דומה שאני במצב של חסד אלוהי, באקסטזה עמוקה. אני רוצה שהאקסטזה הזו תתקיים במשך היום, ותעזור לי למצוא את מה שחסר לי: אהבה של גבר.

“כשאני רוקדת, אני יכולה תמיד לראות את לבו של הגבר ×”×–×”, אף ×›×™ אינני מצליחה לראות את פניו. אני מרגישה שהוא קרוב, ולשם כך עלי להיות ערנית. עלי לרקוד בבוקר, כך שאוכל לבלות את יתר היום בשימת לב לכול מה שקורה סביבי.”

“את יודעת מה משמעות המילה ‘אקסטזה‘? היא באה מיוונית ומשמעותה: לצאת מתוך עצמך. לבלות את כל היום מחוץ לעצמך הוא לבקש יותר מדי מן הגוף ומן הנפש.”

“אנסה.”

ראיתי שהוויכוח אינו עוזר והעתקתי את המוזיקה. מאז, התעוררתי בכל יום עם אותו צליל בקומה למעלה, יכולתי לשמוע את צעדיה ושאלתי את עצמי כיצד היא מסוגלת להתמודד עם העבודה שלה בבנק לאחר כמעט שעה של טרנס. באחת מאותן פגישות אקראי במסדרונות הזמנתי אותה לבוא לשתות קפה. אתנה סיפרה לי שהכינה עותקים נוספים של ההקלטה, ושכעת אנשים רבים בעבודה שלה מחפשים אחר הקודקוד.

“האם עשיתי משהו אסור? האם ×–×” עניין סודי?”

ברור שלא. ההפך הגמור, היא עוזרת לי לשמר את המסורת שכמעט אבדה. ברישומי סבי אמרה אחת הנשים, שנזיר שביקר באזור אמר שכול אבותינו וכל הדורות העתידיים מצויים בתוכנו. כשאנו משחררים את עצמנו, אנו משחררים גם את המין האנושי.

“אם כך, הגברים והנשים באותו יישוב קטן בסיביר בוודאי נוכחים ומאושרים. עמלם נולד מחדש בעולם ×”×–×”, תודות לסבך. אבל רציתי לדעת: מדוע החלטת לרקוד לאחר שקראת את הטקסט? אילו היית קורא משהו בתחום הספורט, האם הייתי מחליט להיות שחקן כדורגל, למשל?”

איש לא העלה בפני את השאלה שלה.

“×›×™ באותם ימים הייתי חולה. ×”×™×” לי סוג נדיר של דלקת פרקים והרופאים אמרו שעלי להתכונן להיות בכיסא גלגלים בגיל שלושים וחמש. ראיתי שנותר לי זמן מועט והחלטתי להקדיש את עצמי לכול מה שאוכל לעשות לאחר מכן. סבי כתב, באותם דפים מעטים, שתושבי דיידוב האמינו בכוחות הריפוי של הטרנס.”

“כפי הנראה הם צדקו.”

לא השבתי, אבל לא הייתי כל כך בטוח בכך. ייתכן שהרופאים טעו בשעתו. אולי העובדה שהייתי מהגר, יחד עם משפחתי, ולא יכולתי להרשות לעצמי לחלות, פעלה בעוצמה כזו בתת–מודע שלי שבגופי נגרמה תגובה טבעית. או שזה ×”×™×” נס, מה שהיה סותר באורח מוחלט את מה שדתי הקתולית מטיפה לו: ריקודים אינם מרפא.

אני זוכר שבגיל ההתבגרות שלי, היות שלא היתה לי מוזיקה שתיראה בעיני מתאימה, נהגתי להניח על ראשי כיסוי שחור ולדמיין שהמציאות סביבי חדלה להתקיים: רוחי נסעה לדיידוב, אל אותם גברים ונשים, עם סבי והשחקנית אהובתו. בדממת החדר ביקשתי מהם שילמדו אותי לרקוד, להצליח ללכת מעבר לגבולות שלי, ×›×™ בתוך זמן קצר אהיה משותק לכול ימי ×—×™×™. ככל שגופי × ×¢ יותר, כך התבטא יותר האור שבלבי, ולמדתי יותר – אולי מעצמי, אולי מרוחות הרפאים של העבר. דמיינתי אפילו לאיזו מוזיקה הם נהגו להקשיב בפולחנים שלהם, וכשחברי ביקר בסיביר, שנים רבות לאחר מכן, ביקשתי ממנו שיביא לי משם תקליטים. להפתעתי הגדולה, אחד מהם ×”×™×” דומה מאוד למה שחשבתי שהוא הריקוד של דיידוב.

מוטב היה לא לומר דבר לאתנה. היא היתה אדם שהושפע בקלות, והמזג שלה היה בלתי יציב.

“אולי את פועלת נכון,” אמרתי, ולא הוספתי דבר.

שוחחנו פעם נוספת, מעט לפני נסיעתה למזרח התיכון. היא נראתה מאושרת, כאילו מצאה את כל מה שביקשה: כאילו מצאה אהבה.

“האנשים אצלי בעבודה יצרו קבוצה, והם קוראים לעצמם ‘עולי הרגל של הקודקוד‘. הכול תודות לסבך.”

“תודה לך על כך שהרגשת צורך לחלוק זאת עם אחרים. אני יודע שאת עומדת לעזוב ואני רוצה להודות לך על שנתת ממד נוסף למה שאני עשיתי במשך שנים, בניסיון להפיץ את האור ×”×–×” למעטים שמעוניינים בכך, אבל תמיד מתוך ביישנות, שכן חשבתי תמיד שבני האדם יחשבו שכל הסיפור ×”×–×” מגוחך לגמרי.”

“אתה יודע מה גיליתי? שאף ×›×™ האקסטזה היא היכולת לצאת מתוך עצמך, הריקוד הוא דרך לעלות לחלל. גיליתי ממדים חדשים, ובתוך כך את האפשרות להמשיך להישאר בקשר עם הגוף. עם הריקוד מצליחים העולם הרוחני והעולם הממשי להתקיים ×–×” לצד ×–×” ללא סתירות. אני חושבת שהרקדנים הקלאסיים עומדים על קצות אצבעותיהם כיוון שהם נוגעים באדמה ובאותה עת גם מגיעים אל השמים.”

למיטב זיכרוני היו אלו המילים האחרונות שלה. בכל ריקוד שאנו מתמסרים לו בשמחה, מאבד המוח את יכולת השליטה שלו והלב נוטל את מושכות הגוף. רק אז מופיע הקודקוד.

בתנאי שאנו מאמינים, כמובן.

הפרק הבא יעלה לאויר ביום :10.03.07

קורא/ת יקר/ה

מכיוון שאיני דובר את שפתך ביקשתי מהמו”ל שלי בארץ לתרגם את דבריך עבורי. מחשבותיך על ספרי מאד חשובות לי.

באהבה,

פאולו קואלו